Ophélie / Arthur Rimbaud
Sur l'onde calme et noire où dorment les étoiles La blanche Ophélia flotte comme un grand lys, Flotte très lentement, couchée en ses longs voiles… – On entend dans les bois lointains des hallalis.
Voici plus de mille ans que la triste Ophélie Passe, fantôme blanc, sur le long fleuve noir; Voici plus de mille ans que sa douce folie Murmure sa romance à la brise du soir.
Le vent baise ses seins et déploie en corolle Ses grands voiles bercés mollement par les eaux; Les saules frissonnants pleurent sur son épaule, Sur son grand front rêveur s'inclinent les roseaux.
Les nénuphars froissés soupirent autour d'elle; Elle éveille parfois, dans un aune qui dort, Quelque nid, d'où s'échappe un petit frisson d'aile: – Un chant mystérieux tombe des astres d'or.
אופליה / ארתור רמבו
עַל שְׁחוֹר גַּלִּים רוֹגֵעַ אוֹר כּוֹכָב בָּאֹפֶק, אוֹפֶלְיָה בְּלָבְנָהּ כְּשׁוֹשַׁנֵּי נָהָר, אַט צָפָה, גֵּו עָטוּף וּמְצֹעָף בָּאֹפֶל… – בַּיַּעַר תַּעֲלֶה מֵאוֹב תְּרוּעַת צַיָּד נִמְהָר.
שְׁנוֹת אֶלֶף, וְאוֹפֶלְיָה עוֹד תָּצוּף, תָּנוּחַ, וּכְרוּחַ רְפָאִים נוּגָה תָּשׁוּט לְאַט; שְׁנוֹת אֶלֶף, וּבְמִין טֵרוּף מָתֹק, בָּרוּחַ אֲשֶׁר תִּשֹּׁב עִם עֶרֶב, שִׁיר דּוֹדִים תִּלְאַט.
תִּישַׁק הָרוּחַ לְרֹךְ שַׁדֶּיהָ וּתְלַטֵּף. אֶת צְעִיפֶיהָ מֵי תּוּגָה רַכּוֹת יָנִיעוּ; אִילָן בָּכוּת יִדְמַע עֲלֵי כָּתֵף, אַגְמוֹן יִקוֹד לָהּ וְיִלְחַשׁ: עַבְדֵּךְ אֲנִי הוּא.
פִּרְחֵי נוֹפָר יִשְׁתּוֹחֲחוּ אַפָּיִם וּלְעִתִּים תָּעִיר בֵּין עֳפָאֵי אַלְמוֹן קֵן שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְמַלֵּט רִפְרוּף כְּנָפַיִם: – כּוֹכְבֵי הַפָּז יַשִּׁירוּ תַּעֲלוּמוֹת פִּזְמוֹן.