אוויר פסגות ודקל שפל-צמרת

לציון יום הולדתה של רחל המשוררת החל ב-20 בספטמבר

על כשרונם (או אי-כשרונם) של סופרים לחדש מילים וצירופי-מילים

כתבי-היד של רחל המשוררת, השמורים בארכיון מפלגת העבודה, מעידים שהיא נאלצה לברוא את ידיעותיה הלינגוויסטיות "יש מאין". לא אחת ניתן לגלות בכתבי היד הללו טעויות כתיב מביכות, כגון איוּת מילים כמו "ענקי" ו"עלבון" באל"ף, או איוּתה של המילה "משתרע" בטי"ת. רחל באה ארצה שקויה ורווּיה בתרבות הרוסית, אך ללא ידע והבנה בעברית הכתובה והמדוברת. מיותר לציין שבשלב זה של חייה לא הכירה הצעירה המשכילה את הפסגות הוודאיות של השירה העברית החדשה – למן שירת "תור הזהב בספרד" ועד לשירתם של ביאליק וטשרניחובסקי. כל אלה היו בעבורה בבחינת terra incognita.

איך מתוך אי-ידיעת העברית צמחה המשוררת העברייה המודרנית הראשונה, ואיך דווקא היא – ולא משוררות שנולדו בארץ – המציאה מילים חדשות וצירופי-מילים מקוריים, שנקבעו בלקסיקון העברי לדורות?!

את העברית הקלסית למדה רחל אט-אט תוך היכרות אוטו-דידקטית עם פרקי התנ"ך. א"ד גורדון, שפרשׂ עליה את חסותו בשלבי החניכה שלה, יעץ לה ללמוד כל יום פרק אחד בתנ"ך. כך התחילה המשוררת הצעירה להכיר את העברית המקראית: את ההגאים והצורות, את המילים וצירופיהן. בין התנ"ך לבין פטפוטי הטף בגן-הילדים שבּוֹ עבדה השתרעו מדבריות-ענק שהרתיעו אותה בזרותם: לשון חז"ל, לשון הפיוטים, לשון ימי-הביניים, לשון סופרי ההשכלה – כל אלה היו בעבורה מרחבים לא מוּכּרים שרגלה לא דרכה בהם.

בעודה כותבת בשגיאות-כתיב ומכירה רק שני רבדים של העברית – לשון התנ"ך והמילים שנשמעו בגן-הילדים – היא הצליחה לעמוד מול משורר בעל ידע לשוני והישגים וירטואוזיים כמו אברהם שלונסקי. מתוך סבך הניגודים הזה ומן החתירה לפשטות צמחו שורות רעננות-לעד כמו "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם" ו"הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם" (בשיר "ואולי"); שורות כדוגמת "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי" (בשיר שזוהי כותרתו), "בֵּן לוּ הָיָה לִי" ("עקרה"), "פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה" (בשיר שזוהי כותרתו), "קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי, / וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי" ("לא פעם בקיץ"), "בְּלֵילוֹת לֹא-שְׁנָת" ("מה לֵאה הלב"), "בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן" ("אני"), "הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי" ("זֶמר נוּגה").

מתוך סבך הניגודים הזה נולדו גם שורות כמו אלה החותמות את שירהּ "מנגד": "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה" – שורות שהשפיעו על המשורר חיים גורי, שהציב אותן בפסגת השירה העברית ונהג לצטטן בכל הזדמנות. הישגיה של רחל בשפה העברית הצדיקו את המאמץ ההֶרואי שהשקיעה ברכישת השפה החדשה, והשירים "הדלים" שלה, שאינם דלים או דלילים, שרדו בתודעה הקולקטיבית אף יותר משיריהם המורכבים ועשירי המבע של מקטרגיה.

מפעם לפעם נולדו בשירת רחל צירופי לשון מקוריים וייחודיים, שנשתגרו עד מהרה בעברית הכתובה והדבוּרה כאילו היו בה למן קדמת דנא. כך, למשל, צירוף כדוגמת 'צַו הַגּוֹרָל' (בדומה ל"גזר דינו של הגורל") אינו מופיע במאגרי האקדמיה, והוא פרי ככל הנראה המצאתה של רחל. כמוהו גם הצירוף 'חוֹפֵי יַרְדֵּן' (במאגרים ניתן למצוא 'חופי הים', 'חופי הנחל' או 'חופי הנהר', אך הצירוף 'חוֹפֵי יַרְדֵּן' הוא ככל הנראה צירוף מקורי של רחל. צירוף לשון ייחודי, פרי עטה, שהיה לצירוף שגור ומקובל, הוא הצירוף 'אוויר פסגות' (ככותרת שיר של רחל משנת תר"ץ), שהוליד את הפתגם: "רק הנושם אבק דרכים, יזכה לנשום אוויר פסגות". ויש בשירתה גם צירופים מקוריים ולא שגרתיים, אך ידועים ושגורים פחות, כדוגמת 'דְּמִי-חִדָּלוֹן' ("אם צו הגורל"), או 'צִבְאוֹת הַיָּמִים' (משירה "ברית ההד"). העברית המקראית מכירה את "הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א), אך רחל יצרה כאן צירוף מקורי משלה, כשבראה את הצירוף 'צִבְאוֹת הַיָּמִים'.

ביכורי שירתה של רחל התפרסמו בשנות העשרים, במקביל לשיריו הראשונים של שלונסקי. שלונסקי התפרסם כמי שהכניס לשירה העברית את המודרניזם הרוּסוֹ-עברי, הגדוש בצירופים אוקסימורוניים ובפעלולי לשון מבריקים. שירת רחל נחשבה שירה אקמאיסטית פשוטה וצנועה, נטולת פיגורות לשון מרשימות. ואולם, כבר בספרי "רקפת – ענווה וגאווה בשירת רחל" (2012) הראיתי שרחל הרבתה להשתמש בצירופים אוקסימורוניים משלונסקי ושאין בספריה שירים רבים שאין בהם אוקסימורון אחד לפחות, אך צירופיה האוקסימורוניים מופיעים בגרסה מרוככת ומעודנת, ולא תמיד מבחינים בהם בנקל. כך, למשל, בשיר "כינרת", שבּוֹ עימתה רחל את הרי הגולן המתנשאים מולה "דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת" שעל חוף הכינרת. לא זו בלבד שדקל הוא עץ גבוה וכאן הוא בעל צמרת דלה ונמוכה. זוהי בדיוק הפיגורה המשקפת את מצבה של רחל (כמו הנמלה והרקפת המסמלות בשיריה אותה ואת חייה). את שירהּ "פגישה, חצי פגישה" סיימה רחל במילים "מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי", המראה איך הגל המציף את נפשה בעת הפגישה הוא מפגש אוקסימורוני של אושר ושל סבל, של שמחה וכאב.

הפרסום הרב שהעניקו חבריה של רחל בעיתון "דבר" לספרי שיריה, כדי לעודד את רוחה בעת מחלתה הקשה שכפתה עליה חיי בדידות, גרמה לאחדים לטעון שברל כצנלסון השתמש בשירת רחל כבתעמולה פוליטית של "מחנה הפועלים". אילו הייתה זו האמת, הרי ששירתה הייתה צריכה לרדת מן הבמה יחד עם המניפסטים של ברל וחבריו, שמעלים היום אבק בארכיונים של תנועת העבודה, אבל השירים של רחל חיים עד עצם היום הזה. עד היום הם מהשירים הפופולריים והמוּכּרים ביותר, וגם הנלמדים ביותר, בשירה העברית.

הסופרת אידה צורית, אלמנתו של אהרן מגד, אמרה לי פעם שהאמירות של רחל מכות אל החומֶש. שהן כל כך קומפקטיות וקולעות: שורות כמו

-"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי",

- "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם",

- "הֶהָיִיתָ אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם",

- "הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי",

- "אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ",

- "לֹא שַׁרְתִּי לָךְ אַרְצִי וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ",

- "הַאוּכַל לִבְגֹּד בְּךָ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ חֶסֶד נְעוּרִים",

- "בֵּן לוּ הָיָה לִי, יֶלֶד קָטָן",

-"רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד".

הכול נשמע פשוט בתכלית הפשטות, אך כשרואים את הניסיונות לחקות את רחל ואת סגנונה, מבינים עד כמה צירופי הלשון הפשוטים שלה חד-פעמיים ובלתי ניתנים לחיקוי. מעניין להיווכח שמשוררים גדולים כדוגמת נתן אלתרמן ולאה גולדברג כמעט שלא חידשו מילים, ואילו רחל, שקנתה את ידיעותיה בעברית בכוחותיה שלה ובמאוחר, הצליחה להעשיר את העברית במילים ובצירופים חדשים שלא היו בה מעולם.

*

סוגיה זו מעוררת את שאלת יכולתו של הסופר להעשיר את תרבות עמו בהמצאותיו המילוליות, המשקפות את מחשבותיו ורעיונותיו. אין ספק שמי שתרם לעברית מילים וצירופים-מילים יותר מכל סופר עברי אחר היה ח"נ ביאליק, שחידש יותר מחמש מאות מילים (פי שניים ממה שחידש אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית). חידושי המילים של ביאליק נטמעו בעברית המודרנית, וגם צירופיו ("ארון הספרים העברי", "גדולות ונצורות", "לשון המראות", "עופרת יצוקה" [בעקבות שמות כו, לז], ועוד) היו לחלק חשוב במסכת חיינו.

רבים מצירופי הלשון הללו, שנחצבו מצור-לבבו, אכן נכנסו ל"מחזור הדם" של הלשון העברית, נטמעו בה טמיעה גמורה: "תַּעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ" ("המתמיד"), "הֲזֶה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה" ("המתמיד"), "זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת" ("ביום קיץ יום חום", "אם יש את נפשך לדעת"), "בְּמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים" ("אם יש את נפשך לדעת"), "מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי" ("שירתי"), "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ("בעיר ההרֵגה"), "שִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה" ("אחרי מותי"), "וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת" ו"מַה-זֹּאת אַהֲבָה" ("הכניסיני תחת כנפך").

גם ילדים קטנים, שעוד לא למדו אפילו קרוא וכתוב, מכירים צירופים ביאליקאיים מקוריים כמו "הַס, פֶּן תָּעִיר" ("קן ציפור"), "נַד, נֵד, נַד, נֵד/ רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!" ("נדנדה", "רוּץ, בֶּן-סוּסִי" ("פרש"), "מֵעֵבֶר לַיָּם,/ מֵעֵבֶר לַיָּם,/ הֲתֵדְעוּ, צִפֳרִים,/ הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?" ("מעבר לים"), "לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה?/ –לַעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!" ("שיר העבודה והמלאכה"), "אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לִי,/ לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה –" ("לכבוד החנוכה"), "הַחַמָּה מֵרֹאשׁ הָאִילָנוֹת נִסְתַּלְּקָה/ –בֹּאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה ("שבת המלכה"), "מִן הַחַלּוֹן/ פֶּרַח עָצִיץ/ כָּל-הַיּוֹם/ הַגַּנָּה יָצִיץ" ("עציץ פרחים"), ועוד.

מעל בימת הנאום המדיני עד עצם היום הזה נשמעות אמירות ביאליקאיות כגון "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן לֹא בָּרָא הַשָּׂטָן" ו"רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם", שהמשורר חידשן תוך הסתמכות על קנייני הרוח של עם ישראל לדורותיהם. בדרך-כלל לא ברא ביאליק את המילים והצירופים בריאת "יש מאין", כי אם תר אחר מטבעות לשון זנוחים, צִחצח אותם, שינה אותם במקצת, האירם באור חדש והעניק להם משמעות חדשה ומודרנית.

*

ומיהו הסופר העברי שנכשל כישלון חרוץ בבריאת מילים חדשות? לא אחר מאשר ש"י עגנון, גדול הפרוזאיקונים שלנו, שלא הצליח להכניס למילון העברי אפילו מילה אחת. יתר על כן, כל "תחדישיו" והנֶאוֹלוגיזמים שלו המשולבים בין דפי הרומן הארץ-ישראלי "שירה" ובמקומות אחרים לא התקבלו ולא נקלטו. כך, למשל, הציע 'אחליות' (עמ' 274), במקום 'איחולים'; 'כנרות' (עמ' 309, 404) במקום 'ברווזים', על בסיס המילה הצרפתית 'canard' (או שמא התכוון ל"קנרס" בהוראת 'ארטישוק'); ובמקום 'קקטוסים' קרא עגנון לצמחי המִדבּר 'קקטיות' ("עד הנה", עמ' 10). כן כינה בספרו "עיר ומלואה" למתַקן התנורים בכינוי "תַּנָּר" (שם, עמ' 478). ברומן "שירה" למזכירה קרא 'משרדנית' (שם, עמ' 465), לזבָּנית 'מוכרנית' (שם, עמ' 152) ולאיש התברואה קרא 'אשפתן' (שם, עמ' 264); וברומן הארץ-ישראלי "תמול שלשום" קרא לבעלת המזנון 'מיזננת' (שם, עמ' 179) ולמצחצח הנעליים 'צחצחן' (שם, עמ' 96); לנערה שלמדה לרכב על סוסים קרא עגנון 'רכבנית' ("פתחי דברים", עמ' 144) ולאהובתו פנה בחיבה ובלשון הקטנה וזיעור (דימינוטיב) בכינוי 'אהבהבת' ("אסתרליין יקירתי", עמ' 253).

ברומן "שירה" וביצירות מאוחרות אחרות הִרבָּה עגנון לחדש שמות תואר. את התואר 'גבוהית' נטל אמנם מן המקורות, אך תארים רבים חידש בעצמו: לנערה שמנמונת קרא עגנון 'שמנמנית' (שם, עמ' 242), לאישה צנומה קרא 'צנוּמית' (שם, עמ' 491), לאישה נמוכה קרא 'נמוכית' ("עד הנה", עמ' 102) ולאישה עגלגלה – 'עגלגולת' (שם, עמ' 113). לאדם שאפתן קרא עגנון 'שאפן' (שם, עמ' 384), לאדם המרבה בתירוצים ובאמתלות קרא "אמתלן" ("לפנים מן החומה", עמ' 108); לאדם המרבה לעשן קרא 'עשנן' ("עד הנה" עמ' 34; "פתחי דברים", עמ' 106); ללב מלא רגשות ורחשים קרא 'לב רָחוּש' ("על כפות המנעול", עמ' 76, 79, 96, 213); לעניינים המסתעפים זה מזה קרא 'עניינים סנוּפים' ("לפנים מן החומה", עמ' 108).

ולא שמות ושמות תואר בלבד ניסה עגנון להמציא או לחדש, כי אם גם צורות פועַל בלתי-שגורות. כך, למשל, במקום 'לשכב על המיטה' כתב 'להתמַטה על המיטה' (שם, עמ' 113), במקום 'מטליאה טלאי' כתב 'טולה טלאי' ("על כפות המנעול", עמ' 70), במקום 'צולָה צלי' כתב 'צולאה צלי' (שם, עמ' 75) ובמקום 'טִאטא את הבית' כתב 'טיאט את הבית' ("תכריך של סיפורים", עמ' 159), כבלשון חז"ל; במקום 'ללכלך' כתב עגנון 'להרפיש' ("שירה", עמ' 362). משם-העצם 'רומח' גזר עגנון גם שורש עברי פרי-המצאתו, וכתב: 'אני רוֹמחוֹ ברומח זה' ("לפנים מן החומה", עמ' 246). גם תחדישו של עגנון 'לתַמֵּן', שמשמעו 'לצַייר תמונות' ("תמול שלשום", עמ' 456), לא נשתגר כידוע.

וגם צורות חדשות של שם הפועל הציע עגנון ביצירותיו: ל'הצצה' קרא 'היצוּץ' ("תמול שלשום", עמ' 59) ולקטיף קרא 'קיטוּף' (שם, עמ' 181) ולבתים בנויים קרא עגנון 'בתים מְבוּנים' (שם, עמ' 440). לתכונת הערמומיוּת קרא 'ערמִימוּת' ("אורֵחַ נטה ללון", עמ' 318) ולתכונת הענווה קרא עגנון 'עניווּת' ("מעצמי אל עצמי", עמ' 35). למותר לציין שכּל הצורות הללו לא נשתגרו, ולא במקרה.

ברי, בלשון חכמים, בלשון ימי-הביניים ובלשונותיהם של פנקסי קהילות שכבר נמחו מתחת לשמַים המשיך עגנון לעשות נפלאות, אך תחדישיו המודרניים צללו לתהום הנשייה. אף לא אחת מהצעותיו אלה נתאזרחה בלשון העברית, הכתובה או המדוברת, וכולן נשארו בתוך כתבי עגנון (הסופרים הרבים שהושפעו מן האירוניה הדקה של עגנון, מן האלגוריות שלו ומתחבולותיו הנרטיביות, לא התפעלו מן הסתם מתחדישיו הלשוניים, ולא הטמיעו אותם ביצירותיהם).

*

בספרו "פרקים של ספר המדינה" כתב עגנון: "כנגד מוללי מילים אומר היה אבגוסטוס קיסר, מושל אני על כל רומי כולה ואין בידי לחדש אפילו מילה אחת רומאית". עגנון כתב זאת כדי להסביר את שימושו בלשון הדורות הקודמים – בלשון העברית שכבר פסה מן העולם אך חייה הארוכים מבטיחים גם את קיומה לעתיד לבוא. כך תירץ גם את כשלונו הצורב: את אי יכולתו להשתלט על העברית הדבוּרה ולחדש בה מילים וצירופי-מילים משלו.

רחל, לעומת זאת, שלא הכירה את "ארון הספרים" של מקורות עם ישראל לדורותיהם, הצליחה במאגר המילים ה"דל" וה"מוגבל" שעמד לרשותה לחדש חידושים שנתמזגו בעברית הדבוּרה והכתובה, ואפשר שיישארו חקוקים בה עד עולם (אם לבחור בכותרת עגנונית שמקורה בבראשית יג, טו, בשמות יב, כד, ועוד). לפנינו תופעה שהיא אחד מפלאי שנות התחייה של השפה העברית בהיהפכה משפת ספר לשפה המדוברת בגן, בכיתה, ברחוב ובשוק.