אהב אותי היום

על פזמונו של אלתרמן "זה יעבור"


פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,

גליון 1756 16/06/2022

חדשות בן עזר 1756
.pdf
Download PDF • 86KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



"זה יעבור" הוא פזמונו של אלתרמן בלחנו של משה וילנסקי מתוך התכנית "נא להציץ!" – תכניתו הרביעית של תיאטרון "לִי-לָה-לוֹ", שהוצגה לראשונה ביום 9.9.1945. זהו שיר מעגלי שניתן לבצעו – כמו את הפזמון "שיר העבודה" ("כָּחֹל יָם הַמַּיִם") – במעגל החוזר על עצמו שוב ושוב עד אין-סוף.


לפזמון שלפנינו שתי גירסאות: האחת מקוצרת שתובא להלן, כפי שרבים ביצעוהָ, והשנייה – ארוכה מאוד – והיא מובאת בכרך ב' של פזמונים ושירי זֶמר שבעריכת מנחם דורמן. בגירסה הארוכה הדוברת נושאת שלושה מונולוגים שונים, ולא אחד; בכל פעם בגיל אחר וב"מצב צבירה" אחר של חיי האהבה שלה.


המונולוג הראשון שייך לתקופה האופטימית והמאושרת של ימי החיזור הרומנטי והאהבה שהובילו אל החוּפּה; השני – לתקופה שנתלוותה לחיי-נישואים מאכזבים שעלו על שרטון וכמעט שנסתיימו בפרֵדה. פרק זה מהפך את הניב השגור בלשון הדיבור: "עד לחתונה זה יעבור". בדרך-כלל משמש ניב זה כמילות נחמה על פצע או מכאוב. לפי השיר שלפנינו, הנישואים משכיחים את ימי האהבה והנועם שקדמו להם – את תקופת החיזור הוורודה והאופטימית, ומשאירים ימים "אפורים כשק". במונולוג השלישי מפליגה הדוברת על כנפי הדמיון אל תקופת הזִקנה, שבָּהּ היא תחייה עדיין עם בן-זוגהּ משכבר הימים. בדמיונה השניים יהיו נתונים איש בזרועות רעותו, מנחמים זה את זה על המיחושים ופגעי הזמן, שקועים בזיכרונות על עברם המתוק-מריר.


והרי השיר בנוסחו הקצר והמוּכּר :

​עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת, עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת רַעַשׁ צַמָּרוֹת וְזֶמֶר מַעֲיָן. לְצִדְּךָ דּוּמָם הָלַכְתִּי כְּעִוֶּרֶת, בְּשִׂמְלָה צְחוֹרָה, בַּבֹּקֶר הַלָּבָן. כַּנִּרְאֶה, מְאוֹד הָיִיתִי נֶהֱדֶרֶת, כַּנִּרְאֶה, הָיִיתִי חֲמוּדָה מְאֹד. עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת, עוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ לִבִּי צָחַק מֵאַהֲבָה וְסוֹד. אַךְ גַּם בִּימֵי הָאֹשֶׁר – לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ מַשֶּׁהוּ נִגֵּן, נִגֵּן בִּי וְחִיֵּךְ: זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר, יַלְדָּה, כְּזֶמֶר עַל כִּנּוֹר. יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר, זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר.

​לָכֵן, כָּל עוֹד עֵינֵינוּ מִשִּׂמְחָה זוֹרְחוֹת, אֱהַב אוֹתִי הַרְבֵּה, הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאוֹד. הַבֵּט: הַיּוֹם זוֹהֵר עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵר, עוֹבֵר יָקָר הוּא שִׁבְעָתַיִם. יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר, זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר. כִּי אֹשֶׁר שֶׁחָזַר אַחֲרֵי דִּמְעוֹת עֵינַיִם, הֵן שִׁבְעָתַיִם הוּא יָקָר וְעַז הוּא שִׁבְעָתַיִם. יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר, זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר.


השיר "זה יעבור" הוא לכאורה שיר קליל ואופטימי, מוצף כולו באור. אפילו החריזה עומדת כולה בסימן המִצלוֹל [OR], ועיקרה – חזרה אינטנסיבית על המילים: "זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר" החורזות עם "עַל כִּנּוֹר" ו"מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר" (ובנוסח הארוך גם עם המילים "עַד בֹּקֶר אוֹר"). אלתרמן עשה לא פעם שימוש מחוכם בעובדה שבעברית המקראית המילה "אוֹר" פירושה גם מים (על בסיס הפסוק "יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ", איוב לא, יא). משום כך, בפזמון שלפנינו גם פרצי הצחוק המתוקים, המאירים את החיים, וגם הדמעות המלוחות, המחשיכות אותם, קשורים ב"אור" (זוהַר, מים) ומתחלפים אלה באלה במרוצת החיים יותר מפעם אחת.


מאחר שיש בשיר גם יסודות "אַרְס פואטיים" (מחשבות על מלאכת הכתיבה), המילים החוזרות "מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר" מתבטאות בו אפילו בתחום החריזה והמשקל: עומדים בו בתור חרוזים רגילים ובנליים, המתחלפים בחרוזים חד-פעמיים ונמרצים. מצד אחד יש בו לכל אורכו חרוזים שחוּקים וחֲבוּטים מרוב שימוש, כמו: "שמים-עיניים-שבעתיים". כנגדם יש בשיר שלפנינו חרוזים אלתרמניים מקוריים בתכלית, כמו "אֵיךְ – חִיֵּךְ"' , "דְּמָעוֹת – מְאֹד", "וְיֶגַע עַד-אֵין-דַּי – יָבִינוּ לִדְבָרַי", "יְמֵי חֹל וְעֹנִי – כָּמוֹךָ וְכָמוֹנִי", וכו' (הדוגמאות לקוחות ברוּבּן מן הנוסח הארוך). גם במשקל יש חילופים מהירים בין שורות סדורות של הֶקסמֶטֶר טרוֹכֵאי, משקל שגור ומקובל הדומה לאלכסנדרין הצרפתי, לשורות יַמבִּיוֹת בגדלים שונים ובלתי צפויים. כך נתן ביטוי לתוכן באמצעות המשקל ורובד הצליל. הצד היציב של החיים והצד הרנדומלי והמזדמן שלהם מתבטא גם במשקלים ה"מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר".


להלן נביא את הקטע על ימי הרעה והיגון, שהגיעו אחרי ימי האושר – קטע שהושמט מביצועה ה"קלסי" של שושנה דמארי:


וְיָמִים הִגִּיעוּ, יְמֵי חֹל וָעֹנִי,

רֹגֶז וּקְטָטָה וְיֶגַע עַד־אֵין־דַּי.

יֵשׁ רַבִּים אוּלַי כָּמוֹךָ וְכָמוֹנִי,

וְלָכֵן רַבִּים יָבִינוּ לִדְבָרַי.

כַּנִּרְאֶה, מְאֹד הָיִיתִי נֶהֱדֶּרֶת,

כַּנִּרְאֵה הָיִיתִי חֲמוּדָה מְאֹד

אִם אֶת תְּמוּנָתִי שָׁמַרְתָּ בְּמִסְגֶּרֶת,

אַף כִּי לֹא רָצִיתָ אֶת פָּנַי לִרְאוֹת.

אַךְ גַּם בִּימֵי הַדֶּמַע – לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ –

מַשֶּׁהוּ כְּאָז נִגֵּן בִּי וְחִיֵּךְ:

זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר,

זֶה יַעֲבֹר, יַלְדָּה, כְּבֶכִי עַל כִּנּוֹר.

יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר,

זֶה יַעֲבֹר, זֶה יַעֲבֹר.


השיר הוא לכאורה שיר קליל, ולפעמים אפילו בָּנָלי – הן מבחינת התוכֶן הן מבחינת הצורה (במבנהו בן שלושת הפרקים, המתארים שלושה פרקי חיים, הוא מזכיר את הפזמון "כלניות" שנכתב אף הוא בשנת 1945). על כן מפתיע לגלות שלמעשה זהו פזמון לגמרי לא שגרתי, אפילו "חתרני" – פזמון השובר את כל המוסכמות המקובלות. אין בו אפילו מוסכמה פיוטית אחת העומדת על תִּלהּ, וכולו מעשה-כלאיים של קביעות סדורה ושל מקריוּת מזדמנת ובלתי צפויה, מנפצת גדרות והגדרות.


מן הבחינה הרעיונית, השיר מתבסס על מוסכמותיו של ז'נר הקרוי בשם הלטיני carpe diem ("תפוס את היום"). שירים המשתייכים לז'נר מצויים בשירה האירופית לרוב, ובכולם הגבר מנסה לשכנע את אהובתו להתעלס אִתו באהבים, כי ימי הזִקנה והכפוֹר עתידים להגיע חיש-מהר ולשלול מֵהם את היכולת להפיק הנאה ממנעמי האהבה. ידוע ומצוטט הוא שירו של רוברט הֶריק "אל הבתולות". מפורסם ממנו הוא שירו הארוך והיפה של אנדרו מארוול "לאהובתו הצנועה" ("To His Coy Mistress"), שבּוֹ הגבר מפציר באהובתו לוותר על תומתה ולהתמסר לו. בשיר זה מנסה הגבר הלהוט לשכנע את האישה ליהנות מהחיים בעודה צעירה ויפה, ובשורות אחדות מתוך 46 שורות שיר זה, הוא מתרה בה שמרכבת הזמן שועטת בעורפו ועתידה לגזול משניהם את ההזדמנות ליהנות מהנאות העולם הזה:

​ובעברית: אַךְ בְּעָרְפִּי תָּמִיד נוֹשְׁפִים רִכְבֵּי הַזְּמַן הַמְכֻנָּפִים וּמוּל עֵינֵינוּ הַנְּשׂוּאוֹת עַרְבוֹת הַנֶּצַח, מַשּׁוּאוֹת עוֹלָם; יָפְיֵךְ לָעַד לֹא יִשָּׂרֵד וּבְגַל קִבְרֵךְ לֹא יְהַדְהֵד שִׁירִי. רִמָּה תְּהֵא קוֹסֶסֶת אֶת תֻּמָּתֵךְ הַמְיֻחֶסֶת כְּבוֹדֵךְ הַזָּר יְהֵא לְאֵפֶר וּתְשׁוּקָתִי לְרֶמֶץ, כִּי בַּקֶּבֶר יֵשׁ פְּרָטִיּוּת וְגַם תְּנָאִים טוֹבִים, אַךְ אִישׁ עוֹד לֹא רָוָה בּוֹ אֲהָבִים.



But at my back I always hear

Time’s wingèd chariot hurrying near;

And yonder all before us lie

Deserts of vast eternity.

Thy beauty shall no more be found,

Nor, in thy marble vault, shall sound

My echoing song: then worms shall try

That long preserved virginity,

And your quaint honour turn to dust,

And into ashes all my lust:

The grave’s a fine and private place,

But none, I think, do there embrace.


מאנגלית: זיוה שמיר


גם לעברית יש גירסה משלה לפתגם הלטיני "תפוס את היום" (במילותיו של הנביא: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"; ישעיהו כב, יג). עם זאת, אין הז'נר הנהנתני הזה של ה-carpe diem רוֹוח כל כך בשירה העברית, הגם שיש לו נציגים אחדים אצל גדולי המשוררים. בפזמון הקל שלפנינו השתמש אלתרמן בטיעוניו של ז'נר זה, באמרו:

"לָכֵן, כָּל עוֹד עֵינֵינוּ / מִשִּׂמְחָה זוֹרְחוֹת, /

אֱהַב אוֹתִי הַרְבֵּה, / הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאוֹד. /

הַבֵּט: הַיּוֹם זוֹהֵר / עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם. /

מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵר, עוֹבֵר / יָקָר הוּא שִׁבְעָתַיִם".


יתר על כן, בנוסח הארוך נאמר במפורש: "אֱהֹב אוֹתִי הַיּוֹם"; כלומר, "תפוס את היום". כלולה כאן המלצה לתפוס את רגעי התשוקה ללא דיחוי, בעודם בחוּמם, ולא להניח להם לחלוף ללא מימוש (והשווּ לפזמון האלתרמני "אוריאנה" שבָּתיו מסתיימים בשורת המחץ הדורשת לתפוס את הזמן ולנצל את הרגע בעודם בחוּמם: "הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר").


עם זאת, שירו של אלתרמן הוא שיר המהפֵּך לגמרי את כלליו המקובלים ואת מוסכמותיו של הז'נר הקרוי "carpe diem", שהוא בדרך-כלל שיר פיתוי, שבּוֹ הגבר מנסה להדיח את הנערה, או את העלמה, לוותר על בתוליה. בשירי "carpe diem" הקונבנציונליים, הגבר מחמיא לאישה עד אין סוף כדי לקנות את לִבָּה: לשכנע אותה לבוז למוסכמות חברתיות ולהשתחרר מִכּבלי הצניעות. לעומת זאת בשירו של אלתרמן (גם בנוסח הקצר המצוטט לעיל, אך בעיקר בנוסח הארוך המובא בספר פזמונים ושירי זֶמר) האישה היא זו המבקשת מהגבר להתעלס אִתה באהבים, אף מציעה לו לממש את הצעתה ללא דיחוי, ואילו הגבר מסויג למדיי.


בשירי "carpe diem" מקובל שהגבר הוא המחניף לאישה ועוטף אותה במחמאות, וכאן האישה מחמיאה לעצמה, והגבר נאלץ על-כורחו להנהן אחר דבריה, ולהסכים אִתם בלי התלהבות יתֵרה: "וַאֲנִי אֶלְחַשׁ – הָיִיתִי נֶהְדֶּרֶת... / וְאַתָּה תַּסְכִּים: / – כֵּן, חֲמוּדָה מְאֹד". בעצם זהו מונולוג של האישה, המשחזר את תולדות האהבה שלה ושל בן זוּגהּ משנות העלומים ועד שנות הזִקנה, ובו הדוברת מתברכת בעצמה, עיוורת למצבהּ האמיתי. היא אינה חשה שהיא בעצם אוהבת את עצמה ומאוהבת באהבה, ואינה מוּדעת לכך שהגבר אינו מתפעל ממנה כפי שהיא מתפעלת מעצמה.

*

ויש בשיר "זה יעבור" סימנים נוספים המעידים על כך שאלתרמן ניפץ בו ביודעין את כל הקלישאות השגורות ואת כל הקונבנציות המקובלות. נמנה אחדים מהם:

  • מַטבּע הלשון השגור "זֶה יַעֲבֹר" משמש בדרך-כלל כ"צפירת הרגעה" המאותתת לאדם הסובל שהכאב יחלוף חיש-מהר, אך כאן לפנינו שיר המשתמש במילים "זֶה יַעֲבֹר" לא כדי להרגיע את האוהבים, אלא כדי להתרות בהם ולהזכיר להם שהחיים קצרים ועתידים עד מהרה לחלוף לבלי שוב (ואגב, גם הפזמון "בכרם תימן" מסתיים במילים "זֶה יַעֲבֹר מָחָר!", המתַפקדות בו גם כמילות הרגעה נעימות וכמילות אזהרה מאיימות).

  • הגרסה הארוכה של השיר שלפנינו מבטאת אמנם באופן הוּמוֹריסטי את האמונה בכוחה התרפויטי של האהבה ("כִּי אִם הַלֵּב אָהַב / בִּנְעוּרָיו אֵי-פַּעַם, / הֲלֹא גַם לִדְקִירוֹת הַגַּב / יֵש אַחַר-כָּךְ קְצָת טַעַם"), אך אין בה אמונה ביכולתה של האהבה לשרוד לטווח ארוך, או בכוחם של האוהבים לשמֵר אותה. ובכלל, אלתרמן לא האמין בכוח הישרדותן של שבועות האהבה (וראו שירו "כלניות").

  • בתוך שיר נוּגֶה על קוצר החיים ועל מכאוביהם, המלוּוה בלחן נוּגֶה, לפנינו רגעים קומיים להפליא, כמו הקטע שבּוֹ האישה מתברכת בעצמה ואומרת: "כַּנִּרְאֶה, מְאוֹד הָיִיתִי נֶהֱדֶרֶת, / כַּנִּרְאֶה, הָיִיתִי חֲמוּדָה מְאֹד. / אִם אֶת תְּמוּנָתִי שָׁמַרְתָּ בְּמִסְגֶּרֶת, / אַף כִּי לֹא רָצִיתָ אֶת פָּנַי לִרְאוֹת". את התמונה הממוסגרת אפשר לפרש בדרכים רבות ושונות: אפשר שהגבר מאס בבת-זוגו, אך אינו ממהר לשחרר אותה (שומר אותה במסגרת או בסוּגר). אפשר שהוא שם אותה "בסוגריים", ויוצא ליהנות מהנאות החיים לבדו, ולא בחברתה; ייתכן שהוא מוכן לתלות אותה כתמונה, או אפילו לגרור אותה אל עמוד התלייה ולהיפטר ממנה...

  • והא בהא תליא: דווקא בשיר שלכאורה מוצף כולו אור יקרות, אלתרמן מספר לא מעט על הצרות והמכאובים הפוקדים את האדם במהלך חייו. ואולם, דווקא בסיפור הקודר על הצרות ניתן למצוא צד בהיר של אור, כי ניכּר שהחיים ממשיכים גם אחרי המכות שסופג האדם במרוצת הזמן. שוב ושוב שיר זה מדגיש, שלא רק על הנאות החיים שחוֹוה האדם לאורך חייו אפשר לומר "זֶה יַעֲבֹר". גם הצרות חלוף תחלופנה בתורָן. על כך עתיד היה אלתרמן לכתוב בשירו "ליל חנייה" (עיר היונה) במילים: "לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה". לא אחת הביע אלתרמן בשיריו את אמונו שכל תקופה רעה חלוף תחלוף, ולא רק עִתות השמחה והאושר תגענה אל סיומן.

  • לפנינו שיר המפציר באוהב "לתפוס את הרגע" ולמַצות את החיים עד תום, אך למעשה הרגע הזה (בגירסה הארוכה של השיר) נמשך כאם לאורך כל החיים, והזוגיות (הרעועה) של בני-הזוג ממשיכה לזרום, בבחינת "פגישה לאין קץ".

  • השיר מזכיר לקוראיו שכל הנוסחאות והקלישאות (כגון שבועות הנישואים, המבטיחות אושר "עד שהמוות יפריד בינינו"), עלולות להתבדות. גם נוסחת הסיגור המקובלת של האגדות על בני זוג ש"חיו באושר ועושר עד היום הזה" היא נוסחה ספרותיות יפה, שאינה מתקיימת תמיד במציאוּת החוץ-ספרותית. שירו של אלתרמן אינו נכנע לשגור ולמקובל. הוא בעצם מסַפּר לקוראיו ולשומעיו את האמת הלא מצודדת – שהכול חולף בסופו של דבר – גם האהבה וגם החיים עצמם.

*

לאורך כל חייו העסיק אלתרמן את עצמו בסוגיית העראי והקבע. ברבים משיריו הוא עימת את הגורמים הקבועים בעולמנו, עם אלה הארעיים והמזדמנים, החולפים עם הרוח, וכדבריו בפזמון "כלניות": "סוּפוֹת לָרֹב תֵּהֹמְנָה וְתִסְעַרְנָה, / אַךְ מֵחָדָשׁ כַּלָּנִיוֹת תִּבְעַרְנָה". כשחזר מלימודיו בצרפת ובאמתחתו מחברת של שירי בוסר, אחד מהם נשא את הכותרת "La femme qui passe" (האישה העוברת [או: חולפת] בדרך), ייתכן שבהשראת שירו של בודלר Ã une passante (לאישה העוברת בדרך).


כאמור, הסעיר את דמיונו הצד הרנדומלי של החיים המצטלב עם גורמי הקבע שלהם: המקרה המזדמן, העובר וחולף, ומשאיר את רישומו על חיינו. הוא איתר אותו במעגלים הולכים וגדלים: בחיי היחיד ובחיי העם והעולם. ביום 1.1.1943, שנתיים לפני ביצוע הבכורה של פזמון זה, חיבר אלתרמן, בין שירי "רגעים" שפִּרסם בעיתון הארץ, שיר בשם "עוברות השנים", הפותח במילים "יַחְלְפוּ הַיָּמִים, יִתְחַלְפוּ הַזְּמַנִּים" ובו תיאור האקטואליה ה"בוערת" כפי שזו תילמד יום אחד בעתיד הרחוק מפי איזה מורה מהוה, שינסה לשווא להרביץ תורה בתלמידיו המשועממים. אלתרמן אהב להשתעשע בפרוגנוזות עתידיות, ומיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית ניתן לראות שניתוחיו את המציאוּת היו ניתוחים מושכלים, שקלעו לאמת העובדתית שנתגלתה מקץ שנים.


המשורר בן ה-35 שכּתב את הפזמון שלפנינו ראה לא אחת בחייו הקצרים איך "יָגוֹן וָאֹשֶׁר מִתְחַלְּפִים בַּתּוֹר": הוא ראה את אביו גוסס ומת במחלה קשה בטרם עת, ולהבדיל – את הולדת בִּתו היחידה תרצה שהייתה כבת ארבע בעת היכתב שירו "זה יעבור". וגם במישור הלאומי ראה אלתרמן עליות ומורדות: את הולדתה של "העיר העברית החדשה" שקמה ונבנתה מול עיניו, ולהבדיל – את ימי מאורעות הדמים של שנות העשרים והשלושים ואת ימי השואה.


יש להניח, שבעת שהפזמון "זה יעבור" בוצע בפעם הראשונה על הבמה ביום 9.9.1945, שבוע בדיוק לאחר ההכרזה על סוף מלחמת העולם, הוטמנו בו גם כוונות הרומזות לחיי העם והעולם. השיר בוודאי נכתב ונשלח להלחנה עוד לפני ה-2 בספטמבר 1945, ואלתרמן התכוון מן הסתם לרמוז במילים "זֶה יַעֲבֹר" שגם ימי הרעה הנוראים, שפקדו את העם ואת העולם בשש השנים שבּין ה-1 בספטמבר 1939 לבין ה-2 בספטמבר 1945 יעברו ויפַנו דרך לתקופה חדשה, קונסטרוקטיבית ואופטימית.


מכל מקום, מילים שבשיר "זה יעבור" דומות למילים שכּתב אלתרמן בשמחת עניים, בשלביה המוקדמים של מלחמת העולם. בפזמון "הקל" וה"עליז" כתב אלתרמן: "לְצִדְּךָ דּוּמָם הָלַכְתִּי כְּעִוֶּרֶת [....] וְיָמִים הִגִִּיעוּ, יְמֵי חֹל וָעֹנִי"; וביצירה ה"קנונית" – הכבדה והקודרת – כתב: "אֵתַע בָּךְ כְּעִוֵּר עַל פִּי הַנֵּבֶל [...] וְהִכָּה הֶחֳלִי, בִּתִּי / וְהָעֹנִי כִּסָּה פָּנֵינוּ". אכן, הקלילות והכובד, השמחה והכאב עומדים כאן זה בצד זה, ומחכים לתורם שיגיע.


אלתרמן, המשורר בעל המזג ההיסטוריוסופי יכול היה לחשוב, כאן כביצירות אחרות פרי-עטו, על התחלפותם המעגלית של המשטרים שעליה כתב אריסטו בחיבורו המדינה, ועל נפילתם של משטרים רעים ועריצים (על התמוטטות ה"טירניות" כלשונו של אריסטו) באופן מיוחד.


גם השיר "הם לבדם", החותם את ספר הביכורים שלו כוכבים בחוץ, שנכתב ערב פרוץ המלחמה העולמית (אך אלתרמן כבר חש והבין שהיא עתידה לפרוץ כפי שמעידים "שירי העת והעיתון" שלו מאותה שנה) יכול היה להיחשב שיר של ייאוש גמור אלמלא ידענו שאחרי האַפּוֹקליפסה חסרת התקווה המתוארת בו יש לחזור ולקרוא את שיר הפּתיחה "עוד חוזר הניגון", ואז השמים מתבהרים והעולם לקדמותו חוזר ועל צירו סובב, כתֵיבת-נגינה על מנגְנון הגליל שלה.