אגדת האמן

יצחק בקון / עגנון הצעיר / הקתדרה ליידיש באוניברסיטת בן-גוריון, 1989

פורסם: ידיעות אחרונות 01/09/1989


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


את ראשיתו של עגנון ניתן לתאר בשני אופנים סותרים-לכאורה, בשתי דרכים שהן להלכה דבר והיפוכו: אפשר שראשיתו הצנועה והבלתי-מרשימה אינה מלמדת כלל על אחריתו, וכל ה-JUVENALIA המגומגמת שלו זרה ומוזרה ומביישת את מי שהפך לימים גדול מספרי דורו לחלופין, אפשר גם שכל שעתיד היה עגנון וב מקופל כברובר בנוסחים המהוססים והבוסריים, הנפרשים לעינינו בספרו החדש של פרופ' יצחק בקון, ומשום כך דווקא אין שיעור לחשיבותן של יצירות הנעורים והעלומים הללו, למרות שרב בהן הבוסר על הגומל.


פראדוקס? לאו דווקא. מתברר כי גדולי יוצריה של הספרות העברית לא זינקו כמו ונוס מן הגלים, והתחבטו בחיבוטי יצירה ממושכים עד שיצא לאור בכור ספריהם: ביאליק, למשל, ערך גישושים וניסיונות במשך עשור שלם, ולא עלה בידו להוציא ספר שירים משלו עד לשנת תרס"ב. צעירים ממנו כבר הוציאו קובץ או שניים, ואילו הוא היה "תלוי ועומד" - קשור בחוזה מחייב עם המו"ל בן-אביגדור, שלא הזדרז כלל בהוצאת ספר הביכורים. גם נתן אלתרמן התחבט והתלבט והחליף כמה סגנונות עד שגיבש לעצמו מודוסיבה מקורי משלו, שטביעת ידו ניכרת בו על כל צעד ושעל. את ספרו הראשון הוציא במאוחר, על סף עלייתה של משמרת צעירה יותר מזו שאליה השתייך.


עגנון אף הוא גיבש את סגנונו בתהליך ממושך של ניסוי ותעייה: בתחילה שאף כנראה ר השירה, ב שירי-גבורה אפיגוניים - חיקוי עלוב לטשרניחובסקי ולכהן ואחריהם ניסה כוחו יבת מעשיות פסוידו-חסידיות נוסח י"ל פרץ עם משקעים מברדיצ'בסקי. ולמרות רפיסותן של יצירות הבוסר הגנוזות, עולים ובוקעים מהן גם סממנים עגנוניים מובהקים, שהיו לימים סוד ייחודו וגדולתו. כך, למשל, אנו מוצאים סיפורי פואנטה פארודיסטיים כבר בין יצירותיו המוקדמות של עגנון, וכך גם נמצא בסיפורי הבוסר הללו את מוטיב הזיווג הגורלי ואת מוטיב אגדת האמן, שהמשיכו להדריך את מנוחתו של עגנון כל חייו - למן סיפורו הראשון שבא בדפוס ("עגונות", 'העומר', 1908 ועד לרומאנים הבלתי-גמורים שנתפרסמו לאחר מותו מן הארכיון.


*

משום ריבוי עיסוקיו הספרותיים של עגנון, ריבוי הז'אנרים, השפות, הסגנונות וכו', בנה יצחק בקון את המיני-מונוגראפיה שלו על עגנון הצעיר סביב שישה צמתים: שיר-הנעורים 'גיבור קטן' וספיחיו מעשיות יידיות כדוגמת 'דער צעברנע טעלער' ('הפינכה השבורה') והסיפורים 'די מתנה', 'הפנס', 'טויטן טאנץ' ('מחול השחת' ו'עגונות'. באחרון כבר הפגין עגנון הצעיר בשלות מסוימת, ובו כבר ניתן היה להכיר בבירור את טביעת-אצבעותיו הייחודית של מי שעתיד היה ליהפך לגדול ולפורה בין מחבריה של הסיפורת העברית במאה העשרים.


המתבונן כיום ממרחק הזמנים בניסיונות הבוסר המהוססים והמגומגמים של עגנון הצעיר אינו יכול שלא להרהר בינו לבינו, שטוב עשה המחבר שידע לצאת מן הגישושים האפיזודליים, לגנוז את שיריו הגרועים והתפלים ושלא לכנס את כל מה שיצא מתחת ידו. קשה גם שלא להיווכח שהמרכז הגליצאי לא הוציא מתוכו משוררים גדולים, וכי דפוסים משיריהם המימיים של משוררי 'כוכבי יצחק' דבקו בשיריו המוקדמים של עגנון (אפילו לטריס, גדול משוררי גליציה, לא התקרב לגדולתם של משוררי המרכז הרוסי). לעומת זאת, הצטיין המרכז הגליצאי בסיפור האלגורי, בעל המגמה הסאטירית-אירונית (פרל, ארטר ואחרים) לימים נולד במרכז זה, בעיקר בבירתו וינה אך לא רק בה, גם הסיפור המטא-ריאליסטי, המשובץ בחלומות כפולי-תחתית ובמשקעים פרוידיאניים (שולץ, עגנון, פוגל ועוד).


החלום והאמירה האירונית בספרות מכנה-משותף להם: בשניהם אומר הסופר דברים שאינם מחייבים אותו עד גמירא, והוא יכול להתנער מהאמירה, להופיע ולהסתתר, לומר ולא לומר, בעת ובעונה אחת. הטכניקה הזו התאימה לעגנון המיתמם והאירוני, שכולו מסכה ותחפושת, האוהב להסתתר מאחורי האמירה האימפרסונלית ולעולם אינו מגלה את סודות נפשו, אלא בעקיפין ובמרומז.


יצחק בקון מבקש בחיבורו למלא משבצת חסרה בחקר עגנון, וזאת הוא עושה בשקידה ובחדווה של חוקר בעל ראייה מקורית, היודע היטב כי טובה ארוחת-ירק, העולה על שולחנך שלך, משור אבוס, ברבורים אבוסים ושאר מטעמים, שאחרים עמלו בעבורם. ספרו 'עגנון הצעיר', וכמוהו גם חיבורים צנועי-היקף אחרים על יצירת עגנון, שראו אור לאחרונה - ספרה של ד"ר יהודית הלוי-צוויק 'עגנון במעגלותיו' (פפירוס, תשמ"ט וספרה של דינה שטרן 'הבגידה ולקחה' (שוקן, תשמ"ט - מעשירים את חקר עגנון בנדבכים חדשים, שערכם במקוריותם.