אביו של האדם מיהו?

100 שנים ל"משפט הקופים" שנפתח ביום 10 ביולי 1925

מדינת טנסי בדרום ארצות-הברית נודעה לאורך הדורות בנטייתה הפונדמנטליסטית המבכּרת לשמֵר את ערכי המסורת ולהתנגד למודרניזציה ולחידושים, אפילו הם נעשים בהדרגה ובמידה. גם כיום, בשבעים השנים האחרונות, כמעט בכל מערכות הבחירות ניצחה בטנסי המפלגה הרפובליקנית, שהיא כידוע השמרנית מִבּין שתי המפלגות.  בשנת 1832, גירשו תושביה הלבנים של טנסי את כל האינדיאנים, בני שבט הצ'ירוקי לשמורת טבע מערבית (כרבע מ-17 אלף האינדיאנים מצאו את מותם במהלך הגירוש). גם יהודי טנסי קיבלו צו גירוש בשנת 1862 בגין תמיכתם במדינות הצפון בימי מלחמת האזרחים, אך הנשיא לינקולן ביטל את הצו.

"SCOPES TRIAL". San Francisco Examiner

ב-10 ביולי 1925 זכתה מדינת טנסי לעמוד שוב בראש כותרות העיתונים, משנפתח בה בעיר דייטון "משפט הקופים", שבּוֹ הועמד לדין ג'ון סקופס, מורה למדעים בגימנסיה, שנתבע על שהפר חוק מדינה שהתקבל באותה שנה – חוק האוסר על הוראת "תורת האבוֹלוּציה" של דרווין בבתי הספר. גישתו של סקופס, שהייתה לצנינים בעיני תושביה הפונדמנטליסטיים של טנסי, נתבע על שהֵפֵר חוק מחוקי המדינה, ונתבע לשלם קנס שעלה על גובה משכורתו. בעת הערעור בוטל פסק הדין מטעמים טכניים, והקנס בוטל. חוק זה של מדינת טנסי, שאסר על הוראת תורת דרווין, בוטל רק בשנת 1967 בצו בית המשפט העליון של ארצות-הברית, ללמדנו עד כמה חשובה היא הרשות השופטת בכל מדינה דמוקרטית, ועל שאין לצאת נגד ערכיה.

*

אין ספק, "תורת האבוֹלוּציה" אִתגרה את המאמינים, בני כל הדתות: בשנת 1859 הוציא דרווין את ספרו "On the Origin of Species" ("מוצָא המינים"), שבעים שנה בלבד אחרי המהפכה הצרפתית שערערה את תפיסת העולם התאוצנטרית, שלפיה אין האדם אלא "עבד ה'", והמירה אותה בתפיסה אנתרופוצנטרית שהעמידה את האדם במרכז ושהציגה אותו כ"נזר הבריאה". והנה באה תורת האבולוציה והציגה את האדם כשלב ברצף התפתחותם של בעלי החיים הנחותים ממנו, ולא כיצור נבחר וכקטגוריה העומדת בזכות עצמה. המהפכה התעשייתית והתפתחות המיכּוּן שבא בעקבותיה הפכו את האדם לבורג במכונה, שאינו אלא אמצעי לפעולת המכוֹנה הענקית של היקום (כבסרטו של צ'רלי צפלין "זמנים מודרניים"), וכך השתנתה שלוש פעמים בתוך פחות ממאה שנים מאה שנים תפיסת מעמדו של האדם בעולם.

בפברואר 1802 חיבר ויליאם וו'רדסוורת' את שירו האנתרופוצנטרי "לִבּי עולץ ומנתר" שבּוֹ הראה איך יכול אדם בוגר ורציני לשמר את תחושות הילדוּת, ולנתר בבגרותו מרוב שמחה והתרגשות בראותו מראה של קשת בענן. השיר מסתיים בקביעה שהילד הוא אביו של האדם ("The Child is father of the Man"), קביעה (שזכתה לפירושים רבים, כולם בעלי אופי אנתרופוצנטרי), המזהה באדם את "נזר הבריאה":

My Heart Leaps Up

My heart leaps up when I behold

A rainbow in the sky:

So was it when my life began;

So is it now I am a man;

So be it when I shall grow old,

Or let me die!

The Child is father of the Man;

And I could wish my days to be

Bound each to each by natural piety.

לבי עולץ ומנתר 

לִבִּי עוֹלֵץ וּמְנַתֵּר

מוּל קֶשֶׁת בָּרָקִיעַ

כָּךְ בְּיָמַי כְּיֶלֶד תָּם

וְכָךְ כַּיּוֹם בְּבַגְרוּתָם

וְכָךְ לִכְשֶׁאֶזְקַן יוֹתֵר,

וָלֹא – קִצִּי יַגִּיעַ.

הַיֶּלֶד אָב הוּא לָאָדָם.

לוּ יְהֻדָּקוּ יָמַי לָעַד

בַּאֲדִיקוּת טִבְעִית כַּדָּת.

                         מאנגלית: ז"ש

לא עבר אלא יובֵל שנים מוו'רדסוורת' ועד דרווין, ובמהלכן נשתנתה הגישה תכלית שינוי: מעתה לא האדם העונד את נזר הבריאה הועמד במרכז, אף לא הילד שהוצג בתקופה הרומנטית כאביו של האדם. מעתה, "הקוף הוא אבי האדם" * . לא נביא כאן את דברי הראי"ה קוק בנושא "מוצָא המינים", אף לא נתעמק במכתבו של הרבי מלוּבּביץ לנשיא חיים הרצוג בנושא זה. נסקור בקצרה את השפעת הנושא אדם-קוף בספרות שממנה שאבו גם אמנויות הבמה והקולנוע.

כתוצאה מן השינוי בתפיסת מעמדו של האדם ביקום והצגתו כחולייה בשלשלת, ולא כקטגוריה בפני עצמה, נכתבו יצירות רבות שבהם הקוף נעשה אנושי יותר ויותר, והאדם – בֶּסטיאלי יותר ויותר. כך, למשל, ביצירתו  המוקדמת  של  עמוס  עוז, בסיפור "ארצות התן", שגיבורו דמקוב (אדם קוף? אדם עקוב מדם?) נראה ומתנהג כחייה. בסיפורו של עמוס עוז "כל הנהרות" הגבר נופל ברשתה של אישה גברית, ומתקשה להבין את כללי "מלחמת המינים". האישה גסת ההליכות שבידה חסרה אצבע, דוחה לא פחות מדמותו של דמקוב, גיבור "ארצות התן".

גם בספרות העולם, כמובן, נכתבו יצירות, ההופכות את האדם לקוף ואת הקוף לאדם. כך, למשל, בשירו הנודע של המשורר הפולני אדם זנייבסקי "דומה שהקופים עלו לשלטון":

"בְּאַחַד הַיָּמִים עָלוּ הַקּוֹפִים לַשִּׁלְטוֹן/ [...] לָבְשׁוּ חֻלְצוֹת לְבָנוֹת, מְעֻמְלָנוֹת/

שָׁאֲפוּ אֶל תּוֹכָם סִיגָרֵי הֲבָנָה רֵיחָנִיִּים/ [...] נְאוּמֵי הַשַּׁלִּיטִים הָפְכוּ כָּאוֹטִיִּים בְּמִקְצָת/

אֲפִלּוּ עִלְּגִים. אֲבָל הֲרֵי מֵעוֹלָם/ לֹא הִקְשַׁבְנוּ לָהֶם בֶּאֱמֶת - - -"

(מפולנית: דוד ויינפלד).

*

לעומת זאת, ספרות הילדים – בעולם ואצלנו – מלאה ביצירות על ידידות יפה הנרקמת בין האדם לקוף ועל הזיקה "המשפחתית" ביניהם. ההתחלה הייתה בסדרת ספרי "טרזן" שנפתחה ב-1912 (מחברהּ, אדגר רייס בורוז [Burroughs], הושפע מ"ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג שאמנם אינו עוסק בקופים, אך מעודד את קִרבתו של האדם לחיות היער). דמותו של טרזן אף שאבה השראה מדמותו של "הפרא האציל" הנזכר בספר "אמיל" מאת ז'ן-ז'ק רוסו, שהטיף לחיים בהרמוניה עם הטבע.

טרזן הוא ילד אנגלי, בן למשפחת אצולה מיוחסת, שהוריו נהרגו בידי קופי-אדם, ואחת הקופות ששכלה את בנהּ הגור אימצה אותו וגידלה אותו כאילו היה בנהּ. חייו בקרב הקופים העניקו לו יכולות על-אנושיות: הוא ידע לתקשר עם חיות היער, אף לדלג מענף לענף ביכולת העולה על זו של טובי האתלטים. משבגר נעשה טרזן למנהיגו של שבט הקופים והנהיג אותו כראוי.

בספרות הילדים העברית "כיכּבה" שנים רבות סִדרת "קופיקו"של תמר בורנשטיין-לזר, למגינת לִבָּן של הגננות והמורות שסיווגוּהָ (לא תמיד בצדק) כספרות קלוקלת וירודה. חרף הביקורת הקשה שמתחו המבקרים על על סגנונה ורדידותה, סדרת "קופיקו" זכתה להצלחה רבה, ודורות של ילדים "גדלו עליה", ועל סדרת ההמשך "צ'יפופו" לנוער.

ז'אנר זה שבמרכזו ידידות בין אדם לקוף הגיע לשיא ייחודי בספרות הילדים העברית עם הופעת ספר-המופת של דוד גרוסמן "היֹה הייתם שני קופים" משנת 1996 (עם איוריה הנפלאים של אורה איתן), המחנך את הילד לקבל את ה"אחר" ולהתיידד אתו, אף לראות בו "אח" רחוק. דוד גרוסמן, שהחל את הקריירה שלו כסופר ילדים בעקבות עבודתו כמגיש בתוכניות הילדים של "קול ישראל" ברדיו, מספר על תקלה ברכב המשפחתי הקולעת את האב ואת בנו גידי בספארי. גידי אינו מציית לדרישות אביו, ומתרחק ממנו עד שקופיף המזדמן לשטח תופס אותו ומניף אותו אל צמרת העץ. השניים יושבים על ענף האב המבוהל עולה גם הוא אל העץ וכדי למנוע מבנו לזוז וליפול ומתחיל לספר לו סיפור: מעשייה שובת לב על חברות קדומה ומדומיינת בין גידי לקופיף כשהעולם היה עדיין שרוי בתוהו ובוהו בראשיתי:

הקופיף תפס ביד של גידי וצווח צוויחות קטנות...

"כאילו שהוא מכיר אותך" לחש אבא מהענף שממול.

"זה בדיוק מה שחשבתי" ענה גידי.

"אולי הוא באמת מכיר אותך" אמר אבא.

והנה, הקופיף נענע בשמחה בשתי אזניו הקטנות.

"ראית?" התפלא גידי, " הוא אומר שכן! אבל מאיפה?"

האב מספר לבנו גידי ולחברו הקוף יו יו סיפור דמיוני, המתאים לבני כל הגילים, על העולם הקמאי שבטרם היות העולם הזה, ועל חברוּת בת מיליוני שנים בין האדם והקוף, שהתנתקה במרוצת הזמן. הסיפור נועד להרגיע את השניים (וגם את עצמו), ולמנוע את נפילתם ארצה מהעץ הגבוה שעליו טיפסו. זהו ספר חינוכי, משעשע, מרגש ומקורי, המפַתח את דמיונו של הילד ומעצים את יכולת החשיבה שלו. כאמור, נראה לי שספר זה מייצג את עמדתו הפציפיסטית של דוד גרוסמן המבקשת לחנך את קוראיו לקבל את ה"אחר" ולהתיידד אתו, ודומה שהוא מצליח לקנות את לִבּוֹ של הקורא הילד ולשכנע אותו בעמדותיו.

---

*_"הקוף הוא אבי האדם" - כך נתפסה בעיני רבים תורת האבולוציה, אך הדבר רחוק מלהיות מדוייק: לפי תורתו של דארווין לקוף ולאדם היה אב קדמון משותף ממנו התפתחו שני הענפים במקביל - ענף קופי האדם והענף האנושי. כך שהקוף אינו אביו של האדם אלא "רק" בן-דודו הרחוק. הקופים שאנו מכירים מעולם לא היו שלב בהתפתחותו של האדם ממש כמו שתושביה המודרניים של מצרים אינם פרעונים...