אבות ישורון: החידה


  • אבות ישורון. כל שיריו. כרך I (על חכמות דרכים / רעם / שלושים עמוד / זה שם הספר), הוצאת הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה, ת"א 1995

  • אידה צורית. שירת הפרא האציל (ביוגרפיה של אבות ישורון), ספרית זגגי, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א 1995


פורסם: ידיעות אחרונות , 07/07/1995


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

יחיאל פרלמוטר (הוא אבות ישורון) הגיע אל השירה העברית במצב של "כל העמדות תפוסות". אסכולת שלונסקי-אלתרמן שלטה בי-העת הספרותיים, ויבה לכל חבריה ריתמוס אופייני, שמתנגדיו תיארוהו כריתמוס "מיכאני" - קצב המטרונום הטרקליני והמטרופולין המודרני. בין שלונסקי הקוסמופוליטי לאצ"ג העברי, ניסה אז פרלמוטר להציג אופציה מקורית משלו, שמוסר כלל-אנושי (שנביעתו מאחוות-הגורל של פליטים באשר הם וסממנים של שירת-מקום רגיונלית, שימשו בו בערבוביה.


באותו זמן גישש גם אוריאל הלפרין (הוא יונתן רטוש אחר נוסח מקורי משלו, ובמקביל החלו להופיע באותן הבמות שיריו הבלולים והשעטנזיים של יחיאל פרלמוטר, שיצרוין מיתוס אישי של מזרח קדום ומודרני כאחד, העומד בסימן הצמא והצימאון. רטוש וישורון פנו אל הפרימיטיביזם המדברי והצחיח כאל אופציה פיוטית, שעדיין לא נוצלה, אך בעוד רטוש בורא לעצמו בשירי 'חופה שחורה' שפה פוריסטית ומינימליסטית, המתנזרת אפילו מרבדים מסוימים שבתוך העברית התקנית, התיר אבות ישורון לעצמו חירות רבה, ועד מהרה ברא מין עגה פרטית, המורכבת מבליל של לשונות-סורסי: עברית עילגת, ארמית, יידיש, פולנית, ערבית. לא במקרה שררה איבה עזה בין השניים, שעשו את צעדיהם הראשונים מעל דפי 'מחברות לספרות', שכן הם התחרו בסמוי - ביודעין או שלא-ביודעין - עלר הראשוניות ביצירת אופציה מודרניסטית חדשה, המפנה עורף לאורבניזם המסוגנן ואל האינטלקטואליזם האנין של אסכולת שלונסקי-אלתרמן, והפונה אל ה"קמאיות" הקדם-לוגית כאל דרך לאמירה עדכנית ורלוונטית. עם זאת, אבות ישורון ויונתן רטוש ביטאו, כמובן, באמצעות האופציה ה"קמאית" שתי תפיסות עולם מנוגדות בתכלית, שצררו זו את זו ללא כל אפשרות של פשרה.


הביוגראפיה המצויינת, רבת התבונה והטאקט, בה אידה צורית, פרי שנות מחקר ותחקיר ממושכות, מעמידה דמות, שלא קשה להבין מדוע היתה שנויה כל ימיה במחלוקת: מצטייר ממנה איש יפה-תואר וזקוף-קומה, גנדרן למדי, תמהוני ומנותק במקצת מן המציאות, רגשן ועקשן מאין-כמוהו, אסתטיקון ובעל-טעם, שלא הצליח באותם ימים לפלס לעצמו דרך מן השוליים אל המרכז. דכדוכו ושפיפותו נבעו אז מן הפער שבין "התקבלותו" בקהיליית הסופרים לבין הכרת ערך-עצמו, שקיננה בו כבר באותם ימי-חברותא, שבהם לא היתה לו כל סיבה שהיא לשביעות רצון עצמית. סופרי המודרנה היו ברובם בעלי ידע אנציקלופדי של אנשי רנסנס ורסטיליים: הם היו בקיאים בלשונות המערב, תרגמו את גדולי הקלאסיקונים, היו מקורבים לתחומי התיאטרון והפזמונאות, למערכות העיתונים ולהוצאות הספרים ואילו אבות ישורון עשה את סיבובו היומי בין ביתו לבית הקפה, בדרך-כלל לא היטה שכם לפרנסת המשפחה, פה ושםב שיר או שניים, ובעיקר גידל את ילדתו היחידה, שלימים גמלה לו מלוא-חופניים על מסירותו האבהית. לעתים קרובות היה מתפרץ בנוכחות חבריו הסופרים התפרצות בלתי-מבוקרת, פוגע, מעליב, מתחרט ונפגע מהערות זולתו. בארכיונו בים לא מעטים של אנשי-ספר שפגעו בו באותם רגעים של התפרצויות וולקניות, וביקשו בדיעבד את סליחתו (ראה צורית, עמ' 105-117).


ואולם, יש שסביבות דחויות שבשולי-העיר הופכות לימים לאיזורי-ביקוש רבי-יוקרה, שלא יסולאו בפז, ויש שפואטיקה מזולזלת ודחויה עולה לפתע בדרגה והו למשאת-נפשם של משוררים צעירים. כך יצא, שהפואטיקה מבית-מדרשם של שלונסקי ואלתרמן, שנוצרה בהשראת המודרניזם הצרפתי-רוסי, נתיישנה לבלי-הכר, ואין לה היום דורש אצל צעירי המשוררים. לעומת זאת, הפואטיקה המתחדשת-לבקרים של אבות ישורון, שהיתה לה עדנה בין דפיב-העת 'סימן קריאה', עודנה מקור לחיקוי ולהשפעה. אך למרות השבחים הרבים, שלה זכה, תחילה מבני חוגו של נתן זך, שהעלו על נס את יריביו הפואטיים של אלתרמן (יונתן רטוש ואבות ישורון, חרף תהום-ההבדלים שביניהם), ואחר-כך מבני חוגו של מנחם פרי, שאהבו את היידישיזמים ואת כנותו שללא-פשרות של "הבדווי הפולני", הוא השמיע באוזני בתו, שבינו לבינה שררו יחסי אימון וכנות ללא-סייג, את הרהורי הספק שלו ביחס לגדולתה של שירתו (ראה צורית, עמ' 249).


ההשוואה שערך אבות ישורון בין שואת יהודי-אירופה לבין אסונם של הפלשתינאים, שלא מצאה כל הד בדור המאבק לעצמאות ישראל, ואפילו עוררה נגדו רגשות של זעם וביטול, התקבלה בהחלט על דעתם של החוגים הא-ציוניים החדשים והצעירים שקירבוהו, בחינת "ישחקו הזקנים לפנינו". דווקא בנקודה זו גילה אבות ישורון, שתכופות סתר את אמירותיו שמקדם, עקביות נחרצת, ללא סטיות ומהפכים: אהדתו העמוקה של המשורר לפליטים הערביים, שנעקרו מאדמתם, והזדהותו הרגשית עם גורלם ועם סבלם נותרו בעינן, למין ספרו הראשון 'על חכמות דרכים', שב עוד לפני מלחמת השחרור, ועד לשירים המאוחרים בעלי המוזרויות האידיוסינקרטיות ומשוללי הווא"ווים, שהקנו לו לימים את ייחודו.


בנאום נדיר, שנשא בטקס חלוקת פרס ברנר, חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, הזכיר אבות ישורון גלוית-דואר, ששלח לביתו ב-1948 מן הצפון, לאחר הכרזת המדינה: "מה שלום המדינה? כי כאן רואים רק כפרים ערביים ריקים מאדם...", ובהמשך הנאום הוסיף כי אלה ששמרו על קברינו ועל ישובינו הקדומים לא מגיע להם להיות פליטים. בימיו האחרונים, ברגע של חולשת-דעת הודה ישורון: "ייחלתי לעם-ישראל מפלה, בגין השאלה הערבית שננחל מפלה... עד כדי כך לא יכולתי לשאת את העוול שעשו לערבים" והוא, שכאמור סתר תכופות את עצמו, הודה שאמר לסופר הערבי ראשיד חוסין: "טוב שאנחנו ניצחנו ולא להיפך, כי אילו אתם ניצחתם היתה הארץ הו לנהר של דם" (ראה צורית, עמ' 162). האם נבעה עמדתו המסוכ של אבות ישורון כלפי בני-עמו וכלפי הרעיון הציוני מרגשות-האשם שחש כלפי הוריו ובני-משפחתו שנותרו בפולין והושמדו? האם חשב שחוש-הצדק והחמלה, ערכים הנזכרים בכל דיון רעיוני בדבר חוסנו של העם וחיי-הנצח שלו, הולכים לאיבוד ומותירים רק שבר בנפש היחיד ובנפש הכלל? האם נתבלע חוש-הצדק דווקא בנפשו של שוחר-הצדק, ידוע-הסבל והתלאה, שרצה להדהים את הזולת בכל מחיר? האם התפתחו רגשות הזעם והתסכול האישיים, שחש כ"זר" כלפי אלה שדחוהו ונידוהו, לכדי שנאה-עצמית, ומצאו את פורקנם בהגנה עד-חורמה על המקופח והדחוי באשר הוא? חידה היא ותישאר חידה.