top of page

קפה ראשון עם ניר ברנד - ספיישל חיים נחמן ביאליק עם פרופ׳ זיוה שמיר

פורסם: קפה ראשון עם ניר ברנד - 20.11.2022


הראיון צולם במסגרת תוכנית הדגל של הסתדרות המורים המשודרת מדי יום ראשון ב 10:30.

עורך, מגיש, מפיק: ניר ברנד צלם ועורך: איתי קינן.

 

ראשי פרקים לשיחה על ביאליק של פרופ' זיוה שמיר עם מאסטרו ניר ברנד


הכניסיני תחת כנפך

אומרים נעורים יש בעולם / היכן נעוריי? [...] אומרים אהבה יש בעולם / מה זאת אהבה "היכן נעוריי" היא שאלה שכל ילד יהודי שהלך ל"חדר" בגיל 4 – 5 יכול היה לשאול. "מה זאת אהבה?" היא שאלה שכל צעיר יהודי שהשיאו אותו בנעוריו לאישה שלא הכיר יכול היה לשאול.

וגם ביאליק שבא מרקע חסידי ולמד בישיבה ליטאית לא ידע נעורים ואהבה מה הם.

לימים נקלע לדילמה: ציירת נאה ומוכשרת, בת למשפחה אריסטוקרטית, התאהבה בו עד כלות. היא ציירה את המהדורה השנייה של שיריו, והוא היה נשוי כבר עשר שנים ללא ילדים. ההלכה התירה לו לגרש את אשתו. הם היו יכולים לעלות ארצה, ולפתוח פרק חיים חדש, אך ביאליק לא עזב את הבית. בשובו הביתה כתב את "הכניסיני", וכל אחת משתי הנשים בחייו – אילו ידעה עברית – הייתה יכולה להאמין שהשיר נכתב בעבורה: שיר שיבה לקן החם שנעזב, או שיר הימשכות לאישה ששימשה לו מוזה. "עת רחמים בין השמשות" היא השעה שבה נשמות החוטאים לוקות, ויש כאן פחד מפני העונש הצפוי לו על ההרהורים הזרים.

אבל שירי ביאליק הם שירים שבהם ה"אני" האישי וה"אני" הלאומי מולחמים זה עם זה. יש כאן גם שיבה של היהודי לעמו, ובקשה מן השכינה – האם הלאומית – שתאסוף אותו תחת כנפיה.


היא יושבה לחלון

את השיר הזה תרגם ביאליק מיידיש ממש מילה במילה. אעפ"כ הוא הוסיף תוספת שהופכת את המקור על פיו. במקור בחור מאוהב מנסה לשכנע את כולם כמה אהובתו מושלמת, למרות שהבריות הוציאו לה שם רע של נערה מופקרת בתרגומו של ביאליק עולה נערה קלת דעת – מין בת צאן סוררת (כמות האימהות), שאוהבה מלמד עליה זכות, אך ככל שהוא מרבה במילים הוא מפליל אותה. היא יושבת בחלון – ברשות הרבים – וסורקת את שערה הפרוע, היא קובעת פגישה בלילה במשעול הקמה כדי להיפגש עם אהובה ולהתגפף אתו באין מפריע. ההתנהגות שלה אינה הולמת בת ישראל כשרה מן הנוסח הישן.


בין נהר פרת

זהו שיר העם הראשון שפרסם ביאליק תחת הכותרת "כעין שירי עם" – "כעין" כי זה איננו שיר-עם אותנטי, שעבר מדור לדור, מאב לבנו ומאם לילדיה. זהו פזמון מודרני שנכתב בין לילה במתכונת שירי העם האותנטיים. ביאליק לדרויאנוב. שירי עם בלשון שאינה מדוברת. הנערה מציידת את הציפור – או את ציפור הנפש השוכנת בקרבה – בעצות רבות: איך להביא את החתן ללא דיחוי.

היא מנפצת בדבריה את כל המוסכמות: בת ישראל אינה חושפת את תשוקותיה הפיזיות הליבידינליות ("ומתחת לבנת בשרי / נשרף מדי לילה כרי"). בת ישראל אמורה לצפות לתלמיד חכם, ולא לפרחח שחור בלורית, היא אמורה לצפות לחתונה במצוות הוריה והשדכן, ולא לנישואי אהבה.

גם הפסוק ממזמור תהלים "אשא עיני אל ההרים" נשבר כאן והופך ל"אשא עיניי אל העבים" – ובו עוברת הנערה עברה נוספת. חלומות הפז שלה מתנפצים והחתן המיועד מבושש לבוא.

גם העם – כמו הנערה – בונה ארמונות באוויר ומצפה למשיח שאינו מגיע.


מאחורי השער

הדובר בשיר הוא צעיר שמפליג על ספינה עם מפרשים לבנים ככנפי היונה המלווה את המסע.

זה נשמע שיר תמים, אבל אפילו בו שובר ביאליק את המוסכמות. במקום הצירופים הכבולים "עם בחירה" ו"עם סגולה" הוא ממציא כאן "ארץ סגולה" ו"ארץ בחירה". אבל הוא אינו יכול להיכנס אליה ולהיטמע בה, כי הדלת סגורה והמפתח שבור. וממי הוא מבקש עזרה? מהגלים ומהדגים במצולה (שני עדים אילמים: וכבשה ואיילת תהיינה עדות / שליטפת אותן והוספת לכת").

יכול להיות שיש כאן גם וידוי על אין-אונות – פיזית או נפשית (סמלים פרוידיאניים: דלת ומפתח).


קומי וצאי

שיר של בשורת אביב שמעוררת את האדם ואת גוף האדם לפעול בכל התחומים. קורא לאהובה "אחותי כלה" - כינוי שיש בו משהו ספק ארוטי ספק אפלטוני. היא כמו כלה לבושה לבן, כמו פריחת הדובדבן הנזכרת בשיר. לימים כתב אלתרמן בשיר "לבדך" את השורות: "הלילה סחרחר מיונים על השובך / מדליק לך עצי דובדבן", וגם שם מתוארת לכאורה כלה לבושה לבן.

המילים "אחותי כלה" שולחות גם לכיוון הלאומי. אביב העמים (לעומת סתו העמים של דורנו). הלבבות נמלאים שמחה וטל של תחייה, והכול בהיר ואוורירי.


אל הציפור

"אל הציפור" נחשב לשירו הראשון של ביאליק, אך למעשה הוא כתב שירים לא מעטים לפניו. "אל הציפור" הוא שירו הראשון שבא בדפוס, בכה"ע פרדס של סופרי אודסה. היה לו נוסח מוקדם , שבו הדובר הוא זקן שהתאלמן ונשאר לבד בקור עם העז שלו. הנוסח הראשון רמז לחובבי ציון הזקנים שהאמינו בעוד דונם ובעוד עז, בניגוד לחלום הציוני שהגביה עוף והעלה את העם מעלה מעלה. בנוסח המוכר של השיר נשארו השאלות התמימות של הטיפוס העממי הנאיבי (ספרי נפלאות מארץ האביב בה ינווה עולמים [...] ועמק השרון וגבעת הלבונה / היתנו את מורם את נרדם)

אבל כשהוא מדבר על הפרחים ששתל פעם לפני דורות בארץ העזובה לקברים מתברר שהדובר הוא העם הזקן ששרוי בגלות בכפור, ומצפה לבשורת האביב.

הוא מחכה שהציפור תביא לו מזמירת הארץ – גם שירה וגם ענף זמורה, רמז לענף שהביאה היונה לנוח. ובאמת הזקן מוצג כנוח כפי שהוא מצויר בציורי פולקלור כזקן עם גלימה לבנה וזקן לבן היורד על פי מידותיו. והוא אומר "כבר כלו הדמעות" (על משקל "הקלו המים" מפרשת המבול), כרמז שדי כבר בדמעות – גם בחיים וגם בשירה – והגיעה העת לעשייה ממשית.


יש לי גן

את השיר שרה לכאורה נערה מאושרת שיש לה גן ובאר ואהוב שפוקד את ביתה בקביעות. לאט לאט מתברר שהגן והבאר הם מטפורות, וגם הבחור אינו מקיים את הבטחותיו. יש כאן בת ישראל שכבר נתנה מחסדיה לאהובה, ועכשיו היא מתפלאת שהבטחות האהבה שלו אינן מתממשות. הוא מבטיח לה חתונה, אך לא מחר, או בעוד חודש, אלא בעוד שנה. השיר מלא ברמזים אירוטיים, ושייך לקבוצת שירים שבהם מבכה נערה את מר-גורלה ואת תשוקתה להינשא ולממש את נשיותה.

בשירי היידיש ששימשו לביאליק מקור, הגבר הוא המשמיע את קולו. שירי עם מפי נערה היו חידוש גמור בשירה העברית, מה גם שנישואי אהבה היו מושג חדש.

בשל תפוח

שיר האהבה הראשון של ביאליק. זהו כעין תרגום חופשי של שיר של אלפונס דודה, שנקרא "בעבור שזיפים, (או "על לא דבר").

כאן ביאליק הוסיף את התפוח מסיפור גן העדן. כתב כאן לראשונה על יחסים שבינו ובינה (למילה לצחק יש גם משמעויות של התעלסות ארוטית). יש כאן פיתוי.

השיר עליז יותר מן המקובל בשירת ביאליק ובשירה העברית בכלל, וזאת בשל היותו במקור שיר צרפתי קל ומלא שמחת חיים.


לא ידע איש מי היא

שיר על עיירה מנומנמת שמתעוררת לחיים כשצעירה יפה וחופשית עוברת דרכה, ומקיצה נרדמים. יש גם סכנה שהמציאות השלווה והבטוחה של המקום הקטן הזה תעבור שינויים שיאיימו על קיומה. הורים דואגים שחתניהם לא יעזבו את הבית. אבל הנערה נעלמת כלעומת שבאה, והשקט חוזר לעיירה. אך גם השיממון.

יש כאן גם אלגוריה על המציאות היהודית בראשית המאה שעברה סערות ומהפכים עם בואה של הציונות ההרצלאית כצעירה יפה ונועזת, אך הצעירה נעלמה ואיננה (הרצל הלך לעולמו בדמי ימיו) והשיממון חזר למציאות היהודית.

bottom of page