נתן הנביא
עודכן: 28 ביולי 2022
אלתרמן מֵצִיץ ל"מעמקי העתיד"
פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1768, 28/07/2022
גירסה מחודשת של קטעים מתוך מאמר שנכתב בשנת 2013
אומרים שסופרי ענק, ובמיוחד המשוררים שבהם, מתברכים לעִתים במערכת של חיישנים המאפשרת להם לנווט את מחשבותיהם למרחקים ארוכי-טווח ולחזות מבעוד מועד אירועים שעדיין לא התרחשו. תופעה זו, הנקראת לפעמים "clairvoyance", איננה "חזון נפרץ". להפך, מדובר בתופעה נדירה – נחלתם של אישים מעטים וסְפוּרים – עתירי דמיון ובעלי חשיבה אנליטית מחודדת – שכישורי-העל שלהם מאפשרים להם להסיר את הלוֹט מעל המציאוּת "הפשוטה", הנגלית בחמשת החושים, לנתח את תקדימי העבר ולהסיק מסקנות אינטואיטיביות לגבי ההוֹוה המתהווה ולגבי העתיד הסמוי מן העין.
ידועה אמירתו הכמו-נבואית של המשורר המומר היינריך היינה במחזהו "אלמנסור" (1821), אשר הִטרימה בכ-110 שנה את שריפת הספרים בכיכר האופרה של ברלין במאי 1933 וב-120 שנה את אירועי השואה: "זוהי רק הקדמה; בְּמָקום שבּוֹ שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם". גם בספרות העברית יש משוררים סְפוּרים – ובהם חיים-נחמן ביאליק ונתן אלתרמן – שהפרוגנוזות ותיאורי העתיד שלהם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, התממשו ככתבם וכלשונם.
בעייתית היא טענתו חסרת-הביסוס של המשורר מאיר ויזלטיר בשירו "מילים" (בספרו "קיצור שנות הששים", תל-אביב 1984, עמ' 189), שלפיה איש לא יכול היה לשעֵר שתתחולל שואה, ועל כן גם איש לא ידע לתת לה את שְׁמה עד שהתחוללה התופעה הלכה למעשה. שירו של ויזלטיר נפתח בהרהורים הלינגוויסטיים הבאים: "שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן / לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן חֻרְבָּן; שְׁנָתַיִם לִפְנִי הַשּׁוֹאָה / לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם.// מֶה הָיְתָה הַמִּלָּה חֻרְבָּן / שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן? / מִלָּה לְתָאֵר דָּבָר לֹא טוֹב / שֶׁהַלְוַאי לֹא יָבוֹא. // מֶה הָיְתָה הַמִּלָּה שׁוֹאָה / שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשּׁוֹאָה? / הִיא הָיְתָה מִלָּה לְרַעַשׁ גָּדוֹל, / מַשֶּׁהוּ עִם הֲמֻלָּה". במשתמע נטען כאן שהשואה באה בחטף, כבפסוק המקראי: "וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (ישעיה מז, יא), ומאחר שאיש לא יכול היה לשעֵר שהיא תתרחש, לא ניתן היה לתת לה שֵׁם עד שאירעה בפועַל. אמירה כזו עולה בקנה אחד עם המימרה המרקסיסטית שלפיה ההוויה קובעת את התודעה.
ואולם, אילו קרא מאיר ויזלטיר בעיון את יצירותיהם של גדולי המשוררים העברים – את יצירותיו המאוחרות של ח"נ ביאליק (לרבות יצירתו "אֵיכה יִירא את האש" שנכתבה והתפרסמה לאחר שהודפסה מהדורת יובל השישים של כל כתבי ביאליק, ועל כן אין נפקד מקומה מן ה"קנון" הביאליקאי המוּכּר), את הבלדות "הגרמניות" של טשרניחובסקי, את שירתו המוקדמת של אורי צבי גרינברג (למן שיריו ביִידיש שחוברו בוורשה בראשית שנות העשרים) ואת ביכורי יצירתו של נתן אלתרמן (למן "סקיצות תל-אביביות" שפִּרסם המשורר הצעיר בשנת 1934 בעיתון "דבר", ושאִתם ניסה כמדומה ויזלטיר "להתכתב" במחזור שיריו "שֹרטוטים תל-אביביים" משנת 1976), הוא היה רואה שטעות גדולה בידו. גדולי השירה העברית לא זו בלבד ששיערו את הרעה שעתידה לבוא על עַמם, אלא גם קראו לא אחת לשואה בשמה המפורש, שנים לפני שנשתגר ברבים המוּשֹג "שואה" כציוּן להשמדתו ההמונית של עַם ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה. משורר מרחיק-ראוּת כביאליק ידע אפילו לתאר מה יהא סופהּ ומה יעלה בגורלו של היטלר לאחר ש"יעשן" את היהודים כמו "בָּצִילִים".1
*
בעת חיבורם של שירי "כוכבים בחוץ" עדיין עבד אלתרמן במערכת "הארץ" כמתרגמָן של ידיעות שהגיעו ארצה מסוכנויות הידיעות בעולם, ומפעם לפעם, בעת ההמתנה לצד הטֶלֶפּרינטר חיבר את שירי "רגעים" – שירים קלים בעלי "צבע לוֹקָלי", המעוגנים בהוֹוה והמתרחשים ברוּבּם ב"תל-אביב הקטנה".
בבתי-הקפה של אָמָּני המודרנה התל-אביביים כבר התחילו לדון בשאלת מצב השירה בתקופת מלחמה, ויש על כך עדויות רבות במאמרים שנכתבו בעיתונות היומית והעִתית וביומניהם של בני התקופה. מלחמת העולם השנייה פרצה אמנם רק בסתיו 1939, אך כבר בסתיו 1934 כתב אלתרמן בן העשרים וארבע את שירו הז'וּרנליסטי "מלחמה" (מתוך הסִדרה "סקיצות תל-אביביות" שפִּרסם אז ב"תוספת הערב" של עיתון "דבר"), ובו הִזכיר בגלוי את החשש מפני "סָרָיֶבוֹ בּי"ת", כלומר, מפני מלחמת עולם שנייה:
זֶה כְּבָר הִיא אוֹתָנוּ חוֹנֶקֶת / כְּסַעַר תָּלוּי בָּאֲוִיר. / הַשֶּׁמֶשׁ עוֹדֶנָּהּ דּוֹלֶקֶת, / הָאֹפֶק מַשְׁחִיר וּמַשְׁחִיר. // לְרֶגַע חָשַׁבְנוּ: הִנֶּהָ! / לְרֶגַע דִּמִּינוּ: – כָּעֵת! / הִנֵּה בְּחַשְׁרַת עֲנָנֶיהָ / הִבְרִיקָה "סָרָיֶבוֹ בֵּי"ת". // [...] וְאָנוּ יוֹדְעִים בָּנוּ פְּנִימָה / כִּי טַעַם הַפַּחַד אַחֵר – / כִּי אִם הַסּוּפָה לֹא הִקְדִּימָה, / אֶפְשָׁר כִּי גַּם לֹא תְּאַחֵר. // וְאֵין מְעִזּוֹת הָעֵינַיִם / לִפְנוֹת וּלְהַבִּיט לְאָחוֹר, / לִרְאוֹת מַה גָּדַל שָׁם בֵּינָתַיִם / עֲנַן הָאָסוֹן הַשָּׁחוֹר.2
סופו של שיר זה, הכתוב בלשון גוף ראשון רבים, ומדַווח על עצימת עיניים ועל החשש להביט במציאוּת ובאותותיה, מזכיר עד מאוד הן ברטוריקה והן במטפוריקה שלו את סוף שירו של אלתרמן "כיפה אדומה" (משירי הפתיחה של "כוכבים בחוץ"), העושה שימוש באגדות הילדים הגּוֹתיות והמסתיים בשורות: "וְעוֹמְדוֹת מֵרָחוֹק הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת / וְלַשָּׁוְא תְּמִיהוֹתֵינוּ כֹּה רַבּוּ / [...] / וְעֵינֵינוּ עָצַמְנוּ – – וּלְפֶתַע נַבִּיט / וְהִנֵּה כְּבָר חָשְׁכָה הַצַּמֶּרֶת".
כאן וכאן ניכּר הרצון לפענח את האותות, ולנחש מה יביאו אִתן השנים העומדות בפתח. מעניין להיווכח שכבר בשיר הז'ורנליסטי המוקדם מ-1934 נשמעת הנבואה בדבר חשרת העננים השחורה הפרוּשֹה מעל העולם, שתלך ותגדל ומעליה תתנוסס הכתובת "סרייבו בי"ת". ייתכן שאין עוד סופר או איש-רוח שניבא באמירה כה ודאית, גלויה ומפורשת את התקרבותה של מלחמת העולם השנייה כחמש שנים בטרם ידע איש אם תתרחש ובטרם הובן שתהא זו המלחמה הגדולה והחשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה ביטא אלתרמן את דעתו שבפתח ניצבת תקופה שבָּה לא יהיו כמעט בכל רחבי גרמניה יצורים הראויים לתואר "בן אדם". אלתרמן, במאמרו "עולם והיפוכו",3 העלה את הרעיון שהמשטרים הטוטליטריים בכלל, והמשטר הנאצי בפרט, יגרמו ליצירתו של זן חדש של גזע-אנוש-לא-אנושי שעתיד להיאבק עם האדם "הישָׁן" והמוּכּר, עם ההוֹמוֹ סַפּיינס, על השליטה על כדור הארץ. "תְּקוּפַת אֵין-אָדָם" שבאחדות מיצירת אלתרמן משנת 1939 יכולה אפוא לציין הן את ימי בראשית הקמאיים שלפני הכול, הן את העתיד הסמוי מן העין שאחרי ככלות הכול.
אלתרמן האמין כי ש"העולם החדש והמופלא" שהמִשטרים הטוטליטריים מבקשים להנחיל לאנושות כמוהו כחלום בלהות פַנטַסמגורי, שיוליד זן חדש ובלתי אנושי של האדם. דבריו משנת 1939 מזכירים את דברי ההבטחה של החזירים בספרו של אורוול "חוות החיות" (1945), אלא שספרו של אוֹרוֶול, שהתפרסם במהדורות רבות, תורגם לשפות רבות וזכה לגירסה קולנועית, חוּבּר כשש שנים אחרי מאמרו הנידח של אלתרמן:
Soon or late the day is coming,
Tyrant Man shall be o'erthrown,
And the fruitful fields of England
Shall be trode by beasts alone.
( "עוֹד מְעַט יָמִים יָבוֹאוּ / עָרִיצוּת אֱנוֹשׁ תִּדַּם / בִּשְׂדוֹת אַנְגְלִיָּה יָנוּעוּ / בְּנֵי-בָּקָר בְּלִי בְּנֵי-אָדָם"; מאנגלית – ז"ש ).
*
בשיר "לורליי" (משירי "רגעים"),4 שאותו חיבר אלתרמן ב-1942 לפי מקצב שירו הנודע של היינריך היינה, המיתוס הגרמני מקבל תפנית חדה, בהתאם לאירועי השעה. כאן יושב "הפיהרר" שְׁחור השֵׂער על סלע באמצע הנהר ומסָרק את שְֹערו הזהוב (רמז עבה כקורת בית הבד לאיוולת שבאידֵאל "האדם העליון" ו"החיה הצהובה", שהִפלה בין בני אדם לפי צִבעי שׂערם ועיניהם). "שָׁבוּ, שָׁבוּ יְמֵי נִיבֶּלוּנְגְן", מקונן שירו של אלתרמן; משמע, לעולמנו המודרני הגיעה שוב אותה תקופה טֶבטונית קדומה, אפלה וקודרת, שביססה את המיתוס השבטי שלה על הסיסמה "דם ואדמה" (Blut und Boden).
כשנתיים לאחר פרסום שירו הז'וּרנליסטי "לורליי", בשנת 1944, כתב אלתרמן את טורו "שחרורה של לורליי",5 ובו הפך את דמותה של בת-הים האגדית לורליי לדמות של קלגס גרמני המשליך לאש את "ספר השירים" של היינה ועוקר את מצבתו. בסוף השיר לורליי שוב משנה את דמותהּ, והופכת לכיתת יורים המפּילה את המשורר אל הקיר. השיר נפתח ביציאתה של לורֶלַיי מבּין דפּיו של ספר שיריו של היינה ("וְלוֹרֶלַיי קָמָה / וּבְצַעַד טוֹפֵף / יָצְאָה מִן הַסֵּפֶר / לְקוֹל הַמְתוֹפֵף") כבשירו של אלתרמן "כיפה אדומה", שבּוֹ יוצאים גיבורי האגדות מבּין דפי הספר ומהַלכים בדרך הגדולה. השיר מסתיים בחיסולו הפיזי של היינה, אך גם בהכרזה ש"בֶּן-חֲלֹף הַמְשׁוֹרֵר, / אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר". זוהי הכרזה אופטימית שמלמדת כי שֹרפת הספרים בגרמניה לא תצליח למגר את כוחן של יצירות האמת, ואף לא יעלה בידה למגר את כוחו של העולם התרבותי ולהָפכו לעיי חורבות.
בצד המסקנה האופטימית, בתיאור עקירת המצבה ממקומה כלולה כאן גם נבואה מרה בדבר מצבן של מצבתו של היינה ושל האנדרטאות שהוקמו לזכרו ברחבי העולם. האנדרטאות שהוקמו בשנות העשרים של המאה העשרים, בהמבורג ובפרנקפורט, הוסרו כידוע בתקופת הרייך השלישי (המתכת שלהן הותכה "למען המאמץ המלחמתי"). המצבה שהוסרה ממקומה נדדה לפריז, ובמקום האנדרטאות שהוסרו בכיכרות בערי אירופה, הוקמה ברובע ברונקס שבניו-יורק "מזרקת לורליי", אך לא היה זה סוף פסוק. מאז הוקמה האנדרטה בניו-יורק, נתבצעו בה פעולות של ונדליזם והרס. חלקים ממנה נתלשו או רוססו בכתובות גרפיטי, והיא שופצה ונפתחה שוב לקהל רק ב-1999. ביאליק כתב במסתו "הספר העברי" שהמצבה היא "סמל מוחשי לנשמת בן ישראל ונדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עיכול בשום קיבה זרה, אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים". דבריו ודברי אלתרמן בטוריו ניבאו את טלטלות הגורל שעתידות לעבור על מצבתו של היהודי המומר, עד שתהפוך האבן המטולטלת לסמלו של היהודי הנצחי, הנודד בנתיבות עולם ללא תִּכלה וללא תוחלת.
*
ברשימתי על "מגש הכסף" ("חדשות בן עזר", גיל' 1764, מיום 14.7.2022 וגיליון 1765 מיום 18.7.2022) הדגשתי שהשיר "מגש הכסף", אף-על-פי שחוּבּר ופורסם כחצי שנה לפני ה' באייר תש"ח, ובטרם החליט דוד בן-גוריון להכריז על הקמת המדינה, משקיף על ההוֹוה מתוך נבכי העתיד וערפִליו, ורואה את הקמת המדינה כעובדה שרירה ומוגמרת. אין השיר מדבר על "המדינה שבדרך", או על "חזון המדינה", כי אם על "מדינת היהודים" כעל יֵשות קיימת, שכבר נמסרה בפועַל לידי האומה. הבלדה האלתרמנית "מגש הכסף" פותחת בנוסח של נבואה ומסתיימת ככרוניקה כמו-מקראית, נוסח ספר דברי הימים:
"וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת / תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ / עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים. / וְאֻמָּה תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת... – / לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס / הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי... [...] יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים. / כָּך יֹאמְרוּ. וְנָפְלוּ לְרַגְלָהּ עוֹטְפֵי-צֵל, / וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל".
למעשה הרעיון המונח בבסיס שירו של אלתרמן הוא אותו רעיון שעתיד היה לפרנס את יצירתו המאוחרת "חגיגת קיץ": המדינה נולדה מהחלומות ומהספרים, וסיפורם של הלוחמים הצעירים הללו, שהעניקו לנו את המדינה, עוד יסוּפּר בדברי ישראל, ויהפוך למיתוס מכונן. האם ידע אלתרמן שגם שירו "מגש הכסף" יהפוך ל"שיר פולחן" ולטקסט מכונן, שייקרא מעל כל במה? אפשר שכּן, כי המילים החותמות את השיר הזה – "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּדִבְרֵי יִשְׂרָאֵל" – מזכירות את הפסוק המקראי "וּשְׁאָר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחֲרוֹנִים הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא" (דברי הימים ב' ט, כט).
אלתרמן (או "נתן הנביא", או "נתן החכם", כפי שכּינו אותו ידידיו) ידע ככל הנראה היטב שרק הוא לבדו מבּין כל אנשי הרוח של דורו עוקב בהתמדה אחרי אירועי הימים ומתעד אותם "בזמן אמת"; וכי טורים אלה ירימו לימים תרומה להיווצרותו של מיתוס לאומי חדש. ייתכן שהבין כי לימים אף ילמדו על אירועי הימים מתוך טוריו. חבריו המשוררים (שלונסקי, לאה גולדברג, אלכסנדר פן) התנזרו משירי מלחמה, ורק הוא לבדו נטל עליו את המשימה: לשקף את צִבעי הזמן גם בעת שרועמים התותחים.
*
בשנות החמישים והשישים ניבא אלתרמן ביצירתו שתי תופעות, שאותן אנו חוֹוים וחוזים מול עינינו בדור האחרון. בראש וראשונה הוא חזה את החזרה לדת כרֵאקציה לאָתֵאיזם המדיני המוצהר של הקומוניזם. בברית-המועצות שלטה כידוע עֶמדה אנטי-דתית מובהקת שאותתה להמונים להתרחק מן הכנסיות, ולפעמים אף הגיעה עד לכדי איסור פולחן דתי. בתקופת "מָסך הברזל" כשני שלישים מהאוכלוסייה הסובייטית הצהירו שהם אָתֵאיסטים גמורים, וכל חברי המפלגה נדרשו להיות אָתֵאיסטים מוצהרים.
אלתרמן חש בחושיו החדים כי המהפכות השקטות של עַם ישראל בדורו (תהליך החילוּן המהיר, כמו גם תהליכי "שלילת הגלות", הכרוכים בחילון ונובעים ממנו) עתידות להוליד לימים רֵאקציה שתתבטא בשלילת "שלילת הגלות" ובשִׁיבתם של חלקים מהעָם אל הדת והמסורת. אין לדעת בוודאות אם האמין אלתרמן באלוהים אם לאו, אך לאור התבטאויותיו בסוגיות של דת, מסורת ואמונה ניתן לשעֵר שהמשורר לא היה אפיקורס גמור כמו אחדים מחבריו, אמני המודרנה התל-אביבית ובני ההתיישבות העובדת, אָתֵאִיסטים במוצהר ומִדעת, אשר קיבלו כמצוות אנשים מלומדה את ההנחה המרקסיסטית הקובעת כי הדת היא "אוֹפִּיוּם להמונים".6 כרציונליסט, שידע לנתח תהליכים חברתיים ותרבותיים, הבין אלתרמן כי הדת לא סיימה את תפקידה בהיסטוריה האנושית.
צִלהּ של גברת סימן-טוב ב"חגיגת קיץ", הממשיך להטריד את מר סימן-טוב גם אחרי מות רעייתו, הוא תיאורה האלגורי של שיבתה של הדת אל מציאוּת חיינו, וזאת לאחר שבמשך שניים-שלושה דורות שררה בארץ ובמדינה מציאוּת אָתֵאיסטית מוצהרת שראתה בדת – בהשראת ברית-המועצות – כלי בידי המעמדות השולטים לפתות את המעמדות העמלים להאמין שיהיה שכר לסבלם בעולם הבא. כל זמן שהציבור מאמין לדת, טען מרקס ובעקבותיו גם הוגי הדעות של "דת העבודה" בארץ-ישראל, לא ייעשה מאמץ אמיתי להבין את מקור הסבל האמיתי, הנעוץ לדעת הוגי הדעות הללו בניצולם הכלכלי של העמלים.
אלתרמן, שידע לִצפּוֹת תהליכים בעודם באִבּם, התבונן בעלייה שומרת המצווֹת שהגיעה בהמוניה מצפון אפריקה בשנות החמישים והשישים, והבין כי חילונה המהיר של המציאוּת הישראלית, פרי האינדוֹקטרינציה של מדיניוּת "כור ההיתוך" הבן-גוריוני, יעורר לימים רֵאקציה, בדמות חזרה אל הדת.
הוא, שלא אהב להתנבא מה דמות תהא לעם ולמדינה בעתיד, חרג ממנהגו וכתב שורות נבואיות שיש בהן, בעת ובעונה אחת, מן המשאלה ומן החשש: "הָעָם יִרְבֶּה, יַגִּיעַ / אֶל עֵת שָׁלוֹם שֶׁאֵין בָּהּ פַּחַד, / וְאָז, לְבַל יִשְׁכַּח בֶּן מִי הוּא, / יָקוּם אַחֲרוֹן צָרָיו בַּשַּׁעַר / מִלַּיְלָה יַעֲמֹד אָבִיהוּ / לְהֵאָבֵק עִמּוֹ עַד שַׁחַר.// בְּזֶה הַמָּקוֹם הַמְיֻעָד / יִהְיוּ נִפְתָּלִים הַשְּׁנָיִם / עַד הֱיוֹתָם לְגוּף אֶחָד,/ חֶצְיוֹ עָפָר, חֶציוֹ שָׁמַיִם" ("חגיגת קיץ", עמ' 70-69).
משמע, הגורל הלאומי עוד יזמן לעם מאבקים לא מעטים, ובשעה שלא יהיו אלה מאבקים עם אויבים שמחוץ, עתידים להתפתח בו מאבקים שמבית על דמותו ועל דיוקנו של העם, עד שתתקבע בו אותה מזיגה שחציהּ עפר וחציהּ שמים, חציהּ חילונית וחציהּ דתית – חציהּ נטוע בעולם המעשה וחציה בעולם הרוח. אלתרמן עקב בשירי "עיר היונה" אחר אותה אותה מטמורפוזה מופלאה שנתחוללה בחיי העם במעברו מחיים רוחניים ותלושים-מקרקע לחיים ממלכתיים הקשורים לקרקע אך תלושים משורשים רוחניים. הוא ניבא כי המטוטלת תוסיף לנוע עוד ועוד עד שתושג הסינתזה הגמורה בין אדמה לשמים, שתעצב את דמותו של העם לעתיד לבוא ואת האֶתוס שלו, עד אשר יתייצבו חייו והניגודים המתרוצצים בקִרבּו יתאחו ויהפכו למקשה אחת.
במקביל חזה אלתרמן כבר בסוף שנות החמישים, בתקופת ההפגנות האלימות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליבּ בחיפה, את מלחמת תרבות המתחוללת בימינו. מהומות ואדי סאליבּ היו בעיקרן מרד חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי, ואלתרמן שעקב אחרי האירועים סיים את אחד מטוריו במילות אזהרה למִמסד האשכנזי הדשן שצפוי לו מאבק לא-קל אם יבקש לשמֵר את כוחו ("אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית"!).7 הוא הבין שלא לעולם חוסן: ש"בני העניים" המקופחים, העומדים בתחתית הסולם החברתי, יאזרו כוח ויגיעו לעמדות גבוהות בכל תחומי החיים, אף יבקשו לנקום את חרפת קיומם בעיירות-הפיתוח ולקפח את מקפחיהם.
בסוף דרכו ראה אלתרמן שהתקופה החדשה העוברת על מדינת ישראל שעברה תהליכי אמריקניזציה כבר איננה תקופה אידֵאולוגית. הוא נתן לכך ביטוי במחזהו הלא-גמור "חוף המדוזה", שבּוֹ אומר זיפּ, בנו ההִיפּי הצעיר של המיליונר המזדקן הֶרש פלַטינה, כי "האידֵאולוגיה היא ארכיאולוגיה". במחזהו האחרון, שנמצא במגֵירה לאחר מותו ודבורה גילולה ההדירה אותו והכתירה אותו בכותרת "ימי אוּר האחרונים", שָׂם אלתרמן בפי החַמָּר את האבחנה שהתקופה היא תקופה של מוֹת האלוהים וסוף האידֵאולוגיות הגדולות, אף הזכיר שהכול מדברים כיום על אודות איזה אל שהכזיב.
ובמאמר מוסגר: "האל שהכזיב" (1950) הוא שמה של אנתולוגיה שאיגדה את וידוייהם של שישה סופרים חשובים (בהם ארתור קסטלר ואנדרה ז'יד) שסיפרו איך נסחפו לקומוניזם בשנות השלושים, אך נתפכחו מאמונתם זו עקב הטרור הסטליניסטי.
הסופר עונה לחַמָּר על דבריו במילים: "נָכוֹן, הַנִּסּוּחִים נָמוֹגוּ וַיָּפוּצוּ / וּסְעִיפֵי הַהַשְׁבָּעוֹת רֵיקִים בִּכְלָל... / הִתְבַּדּוּ הַתֶּזוֹת וְהָרֶזוֹלוּצְיוֹת..."; והחַמָּר ("השוטה" מן הדרמה המתגלה כנביא גלוי עיניים) מוסיף: "זֶהוּ. מִתְעַרְעֵר כִּמְעַט בִּנְיַן הָעָל" (שם, עמ' 95). משורר החצר וראש הלהקה, קריקטורה-עצמית של אלתרמן, רואה בכך תופעה טבעית וחוזרת, שכבר היו כמותה לאורך ההיסטוריה: "אָמַרְתִּי לוֹ בְּעֶרֶךְ / שֶׁזֶּה גּוֹרַל כָּל מַמְלָכוֹת רַבּוֹת-עֱזוּז / וּבְעוֹד אַחַת יוֹרֶדֶת אַחֶרֶת עוֹלָה הֶרָה..." (שם, עמ' 102).
אלתרמן חזה אפוא מבעוד מועד את תמוטתן של האידֵאולוגיות הגדולות, ואת תמוטת הקומוניזם במיוחד. הוא היה משוכנע שלאחר תמוטתה של האידֵאולוגיה האנטי-קלריקלית של ברית-המועצות (שהייתה בעיניו סוג של דת מודרנית עם מצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה" בעלות אופי פונדמנטליסטי), תעבור על העולם תקופה קונטרה-רֶבוֹלוּציונית שתתבטא בחזרה אל חיקן החם והנוח של ערישֹת הדת הישָנה והמרגיעה.
במחזה "ימי אוּר האחרונים" הכוהנת אומרת: "הַמַּמְלָכָה קוֹרֶסֶת, הָעִיר מִתְפּוֹרֶרֶת, הַחֶבְרָה אֵינָהּ מוֹצֵאת אֶת הַמֶּלֶט / הַמְלַכֵּד אוֹתָהּ לְגוּף אֶחָד", והחַמָּר עונה לה: "נָכוֹן, מִצַּד אֶחָד הַכֹּהֲנִים, אַנְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ הַמִּתְחַסְּדִים, / מִצַּד שֵׁנִי אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַמִּתְמַסְּדִים, / וּמִצַּד שְׁלִישִׁי – הַנֹּעַר הַמֻּפְקָר, / פָּשׁוּט קָשֶׁה לְהַכִּיר אֶת אוּר כַּשְׂדִּים". הכוהנת עונה לו: "כָּל זֶה מִפְּנֵי שֶׁאָבְדָה הָאֱמוּנָה. / הַשָּׁמַיִם נִתְרוֹקְנוּ מִן הָאֵלִים וּבִמְקוֹמָם / צוֹפֶה הָאַיִן" (שם, עמ' 184). אלתרמן – כך מעיד עליו רעהו והביוגרף שלו מנחם דורמן – גדל בבית חילוני שלא קיים מצווֹת, אך אביו, המחנך יצחק אלתרמן, רשם אותו לגימנסיה הדתית "מגן דוד" (בעיר קישינב שבה חנתה המשפחה לזמן-מה בדרך נדודיה מרוסיה לארץ-ישראל). הדי החינוך הדתי-הלאומי ניכּרים פה ושם גם בהשקפת עולמו, שמעולם לא בעטה בערכי מורשת ישראל ולא התנכרה אליהם. לא פעם ניכּר שהוא חשש מן הניהיליזם (מן ה"רִיק" וה"אַין") אף יותר מאשר מן הקלריקליזם.
*
אלתרמן היה אחרון המשוררים לפי שעה שנשא בתפקיד "הצופה לבית ישראל": הוא ראה את גורל עַמו בתוך המעגלים האוניברסליים הרחבים, אף ידע לִצפות תהליכים ולהזהיר מפניהם. אחרי מלחמת ששת הימים, כשראה בחזונו את היווצרותה של התופעה הבתר-ציוֹנית, הוא נחרד מהמחשבה שלא עברו אלא שנות דור מאז השואה, וכבר ניכּרים סימנים שהצעירים מתחילים לערעֵר על צִדקת הדרך, הוא כתב את יצירתו האחרונה והפֶּסימית "המסכה האחרונה" ואת שירו האפּוֹקליפטי המחריד "אז אמר השטן".
בשיר זה משנת 1970 ניבא את התהליכים המתרחשים בעצם ימינו אנו, שעה שרוב אנשי הרוח שלנו עסוקים יומם ולילה בהוקעה עצמית. הוא ידע למרחוק כי עם המאבד את החישוקים הרוחניים והמוסריים הנותנים לו את טעם החיים ואת הצידוק למאבקיו, מאבד אט-אט את עצמו לדעת: "
אָז אָמַר הַשָּׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה / אֵיךְ אוּכַל לוֹ? / אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה / וּכְלֵי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ. // וְאָמַר: לֹא אֶטֹּל כֹּחוֹ / וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וָמֶתֶג / וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ, / וְלֹא יָדָיו אֲרַפֶּה כְּמִקֶּדֶם, / רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מֹחוֹ / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק".
ודוק: במילים "וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק" אין הכוונה שרק אִתו הצדק. אלתרמן היה הראשון שנלחם על טוהר הנשק ושהתריע על כל מעשה עוולה המאיים לשבור את הקוד המוסרי המחייב כל הוּמניסט באשר הוא. ברבים מטוריו הוא הגֵן על ערביי ישראל מול מעשים של עוולה ואיוולת.8 עם זאת מובלעת כאן גם ההכרה המפוכחת, הדרוויניסטית ביסודה (אין לשכוח שאלתרמן למד אגרונומיה והנדסה חקלאית), שכל אורגניזם המבקש לשרוד ולהתקיים, חייב להיאבק על עצם קיומו; ובמקביל: שכל עם חָפֵץ חיים חייב להכיר ולהאמין בצדקת קיומו ובתשתית המוסרית ערכית של מאבקיו, וָלא – דינו להיכרת מארץ החיים.
כשמתבוננים בכושר ההתבוננות והניבוי של גדולי הסופרים העברים בימינו, אפשר להבין למה ומדוע היו זמנים שבהם נשא הציבור עיניים שואלות אל הסופרים, ובמיוחד אל המשוררים, ומדוע אין הציבור מוכן כיום להטות אוזן לדברי סופריו ומשורריו. לא פעם כינו את משוררי העבר בשם "נביאים" בזכות יכולת הראייה שלהם למרחוק, בזכות נכונותם למלא את תפקיד "הצופה לבית ישראל" ובזכות הפרוגנוזות הדקות והמדויקות שלהם. בימינו רוב הסופרים אינם מסוגלים לטפּס על הר גבוה ולראות ממנו את מפת המציאוּת בכל צבעיה ומורכבותה. הם דוחקים את עצמם לפינה צרה, שממנה אי אפשר לראות את מפת המציאוּת הרב-גוֹנית אלא מזווית ראייה אקסצנטרית ומתוך עיוורון צבעים חלקי.
בשל דבֵקותם בעֶמדה אַקסיומטית ועקב העדר גמישות רעיונית, רבים מהסופרים של ימינו נוברים עד לזרא באותה פיסת מציאוּת צרה שוב ושוב, מבלי להרהר שמא נתיישנו האמִתות שלהם ושמא מתבקשת בהן רֶוויזיה. ציבור הקוראים הרחב משלם להם כגמולם: הוא אינו נותן בהם אֵמון, ואינו מוכן להטות אוזן לדבריהם. הסופר אינו מסוגל לשמש לעַמו "מורה נבוכים", והנתק בינו לבין קוראיו הוא הגדול ביותר שהיה אי פעם בתולדות התרבות העברית. לכאורה אשם בכך המצב הישראלי שבּו התבטלה אחרי 1967 כל אפשרות לקונצנזוס לאומי, שהוא תנאי הכרחי להיווצרותה של שירה לאומית. יש לציין כי גם בארצות המערב, ולא רק בישראל, ניכּרת תופעה זו של של היחלשות השירה הלאומית, במקביל להתפשטותו של "סתיו העמים" (קרי, להיחלשות מדינת הלאום והתחזקות הגלובליזציה).
ואולם, אצלנו, לנוכח המבוכה הגדולה שבָּהּ שרוי הציבור בשלהי הדור הראשון של האלף השלישי, מורגש ביתר שאת חסרונם של משוררים ואנשי רוח כדוגמת אלתרמן, שידעו בשעת הצורך לפלס קרן אור בתוך החשכה, אך גם ידעו להכות בשבטים את המדינאים כשנדרשו דברי תוכחה. מעניין מה היה כותב "נתן החכם" לוּ קם וראה את השסעים בחברה הישראלית בדורנו – את משבר החינוך, את משבר הדיור, את משבר הבריאות, את חוסר המנהיגות, את תהליכי השחיתות וההשחתה של קברניטי המדינה...
אלתרמן היה אחרון המשוררים לפי שעה שזכה בתואר "משורר לאומי".9 ביאליק זכה בתואר זה מתוך קונצנזוס – מתוך הערכה שהורעפה עליו מכל חלקי העם. אלתרמן זכה בתואר זה מידם של חבריו המדינאים והמשוררים מתוך יחס דו-ערכי, הניכּר, למשל, בין שורות שירו של חיים גורי "משורר לאומי".10 אחרי אלתרמן כבר לא היה אפשר להשתמש במושג "משורר לאומי" אלא כבעיטור-שווא עשוי פח למטרות אירוניות ופָּרודיוֹת. מִשרַבּו נביאי השקר ופסקה נבואה מישראל, קבעו חז"ל את הכלל האומר: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" (בבא בתרא יב, ב).
ובימינו אנו, מִשרַבּו מאחזי העיניים בקֶרב המשוררים, ירד פלאים מעמדה של השירה, עד כי כיום גדול מספרם של כותבי השירה ממספר קוֹראיה. אמנם גם בימינו יש פֹּה ושָׁם משוררים מצוינים, אך אין קשב לדבריהם בגלל הלהג מחריש האוזניים של אלפי החרזנים הקיקיוניים המשוכנעים שהם ראויים לשאת את התואר "משורר". ברי, אין בהם אפילו אחד שהציבור מצַפּה לִדברו כשם שציפּו לפני כשלושה דורות לדברי אלתרמן.
לפיכך, גם אם נעשה בשנים האחרונות, בתוך דברי הספד נמלצים, או בתוך מסע נמרץ של יחסי-ציבור, שימוש אָנַכרוניסטי בתואר "משורר/ת לאומי/ת" לתיאורם של משוררים "רגילים", מן השורה (חלקם בעלי תובנות בינוניות, הסובבות ברדיוס לא-גדול מסביב לטבורם), איש אינו מאמין שהתואר הנכבד הזה יכול להינתן כיום למישהו ברצינות נטולת ציניוּת – לא הציבור הרחב, לא המבקר שבחר להשתמש בו, ואף לא המבוקר המופתע שזכה בו מן ההפקר.
הערות:
ראו: חיים-נחמן ביאליק, "דברים שבעל-פה", כרך א, תל-אביב תרצ"ה, עמ' רכג-רל. ראו גם: בספרי "רוצי, נוצה" (אלתרמן בעקבות אירועי הזמן)), תל-אביב 2013, עמ' 37 – 39.
דבר, מיום י"א בחשון תרצ"ה (20.10.1934).
טורים, י' בניסן תרצ"ט (30.3.1939), נדפס גם בספרו של נתן אלתרמן "במעגל" (מאמרים ורשימות – מהדורה שנייה מורחבת), תל-אביב תשל"ה, עמ' 32 – 38. מאמר נבואי זה שתפרסם חמישה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. תוהה על סוד קסמו האסתטי של הפשיזם, כפי שהבחין ותיאר במפורט עוזי שביט בפרק השני של ספרו "שירה מול טוטליטריות", תל-אביב תשס"ג.
"הארץ" מיום ג' באב תש"ב (17.7.1942).
"דבר" מיום ה' בתשרי תש"ה (22.9.1944).
קרל מרקס כתב בחיבור ביקורת על משנתו של הגל משנת 1843 כי "הדת היא אוֹפִּיוּם להמונים" ("Die Religion […] ist das Opium des Volkes"), ומימרה זו קבעה את אופייהּ האתאיסטי של ברית-המועצות שהתייחסה לדת כאל ספיריטואליזם פרימיטיבי וכאל גורם מַזיק ומנַוון. בתקופת "מָסך הברזל" כשני שלישים מהאוכלוסייה הסובייטית הצהירו שהם אָתאיסטים, וכל חברי המפלגה נדרשו להיות אָתאיסטים, אך עם נפילת המִשטר הקומוניסטי זכתה הדת ברוסיה לתחייה חסרת תקדים.
ראו: "עם הקונגרס הספרדי", "דבר", י"א באייר תשי"ד; 14 במאי 1954.
ראו בספרו של מנחם פינקלשטיין, "'הטור השביעי' וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוס ומשפט", תל-אביב תשע"א.
על אלתרמן כמשורר לאומי, ראו בספרו של שמואל טרטנר "מכל העמים: עיונים בשירה הלאומי של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן", תל-אביב 2010.
ראו שירו של חיים גורי "משורר לאומי", בקובץ שיריו של גורי "ועוד רוצה אותה", תל-אביב 1987.