להב המחרשה ולהב החרב
על "זמר הפלוגות" מאת נתן אלתרמן
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,
גליון 1742 27/04/2022
לא עברו אלא כחמש שנים מיום פרסום שיר המחאה האנטי-מיליטריסטי "אַל תתנו להם רובים", ואלתרמן התנער כביכול מן הפָּציפיזם שאִפיין את השיר הקוסמופוליטי המוקדם וכתב את "זֶמר הפלוגות" (כשהתפרסם שיר זה לראשונה בשנת 1939 הוא נשא את הכותרת "שיר פלוגות השדה"). היה זה הִמנונהּ של היחידה המגויסת הראשונה של "ההגנה", שנקראה "פלוגות שדה" [ = פו"ש] אשר הוקמה בזמן מאורעות תרצ"ח כדי לשים מארבים לתוקפים ולפגוע בהם בטרם יצליחו לבצע את זממם. 1
במילים אחרות, לא הייתה זו יחידה דֶפנסיבית, ברוח דבריהם של אבות הציוֹנות הרצל ואחד-העם (שניהם דיברו על הקמת כוח צבאי למטרות הגנה בלבד), כי אם יחידה שמטרתה המוצהרת הייתה לפגוע בתוקפים בתחומם כדי להחלישם ולסכל את תכניות התקיפה שלהם. אפילו יוסף טרומפלדור, שלחם ונפצע בשלוש מלחמות, כתב ב-1916 לאחד-העם כי "לפי השקפתי אינני איש צבא, ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאין אני רואה לפנַי שום דרך אחרת", ומילים אלו שנכתבו על רקע הוויכוח על הקמת הגדודים העבריים מובאות תכופות מפיו בכל ויכוח רעיוני על האֶתוס הצבאי בישראל. גם שירו של אלתרמן קובע בפסקנות כי "לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת":
אֶת זֶמֶר הַפְּלֻגּוֹת נָשִׁיר נָא לְמַזְכֶּרֶת, אָפֵל, אָפֵל הַוָּאדִי: הַמִּשְׁמָר, הָכֵן! הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת, הָלְכָה פְּלֻגַּת שָׂדֶה לָאֵשׁ וְלַמָּגֵן. חַכִּי לָנוּ, אַרְצִי, בְּמִשְׁעוֹלֵי הָרַיִךְ, חַכִּי לָנוּ בִּשְׂדוֹת הַלֶּחֶם הָרְחָבִים! אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים. פְּלֻגָּה – עֲלִי, עֲלִי בָּהָר פְּלֻגָּה – כָּבוֹשׁ תִּכְבֹּשִׁי! בִּמְקוֹם שָׁם אִישׁ עוֹד לֹא עָבַר, שָׁם יַעַבְרוּ הַפוֹ"שִׁים. לְמַעַן אֵם וּבֵן וָאָב הַסּוֹלְלָה נָקִימָה! פְּלֻגָּה, לֹא תַּם, לֹא תַּם הַקְּרָב פְּלֻגָּה, צָעוֹד קָדִימָה! לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא אָמְרוּ: רַק הַיָּמִים הֵם לָנוּ, לַשָּׁוְא אָמְרוּ: לְאֵשׁ וָשֹׁד נִדּוֹן הַלֵּיל, הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם רַק לַחַיִּים נִתָּנוּ, הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם הֵם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! | מִן הַשְּׁפֵלָה בַּחוֹף וְעַד גִּדְרוֹת הַתַּיִל, וּמִנִּקְרוֹת הָרִים וּמִבְּקָעוֹת וָגַיְא, נָשִׁיב לָךְ אֶת הַיּוֹם, אַרְצִי, וְאֶת הַלַּיִל, נָשִׁיבָה לָךְ אוֹתָם לְמַעַן כָּל הַחַי! פְּלֻגָּה... כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ, לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה! גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה, אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה. כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו. הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת, פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב! פְּלֻגָּה... |
ואולם, למעשה לא העלה אלתרמן בשירו על נס את הרעיון שעליו השתית יצחק שדה את פלוגות השדה שלו. הוא ריכּכוֹ והציגוֹ כאילוצי השעה וככורח בל יגוּנֶה. על הרעיון שבתשתית שיר-הלכת "שיר פלוגות השדה" – רעיון שלפיו הצעירים מבקשים לאחוז במחרשה בשדה הקמה אך נאלצים לאחוז בנשק בשדה הקְרב – מושתת גם שיר הסיום של קובץ השירים עיר היונה ("נספח לשיר צַלְמי פָּנים"), שבּוֹ פונה הדובר המשורר אל "הממלכה" [ = המדינה] מתוך אמונה בצדקת הדרך: "רַק אַתְּ – נוֹפְלַיִךְ לָךְ עֵדִים – / בִּקַּשְׁתְּ עַד קֵץ לָקוּם בָּאֵת / וְלֹא בַּחֶרֶב. אַךְ צְמָדִים / עָלוּ בָּךְ שַׁחַר וְכוֹרֵת". משמע, הלוחמים הצעירים ביקשו להקים מדינה בדרכי שלום, אך נאלצו לוותר על זריעת השדות כדי להוציא מֵהם את לחמם, ויצאו למלחמה, הגודעת לפעמים את החיים המלבלבים.
שירי אלתרמן אומרים בדרכי עקיפין כי הרעיון האוּטוֹפּי המנוסח בחזון אחרית הימים ("וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאש הֶהָרִים [...] וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה";ישעיה ב, ב-ה), איננו בר-מימוש לעת כזאת. "בשעה זו" של מאורעות דמים אין דרך אחרת כי אם לאחוז בנשק להגנה ולהרתעה כאחת.
בין ארבע נקודות היישוב הנזכרות בשירו של אלתרמן כמקומות שבהם פעלו פלוגות השדה שבהנהגת יצחק שדה נזכרת חניתה (שמקורו בשורש ח-נ-ה, כי בימי קדם היה המקום כעין "חאן" – מקום שבּוֹ חונה השיירה ונחה). בשיר-הלכת המיליטריסטי, הדורש בשבח הרובים, שמהּ נקשר אסוציאטיבית ל"חנית" – לאותו כלי נשק קטלני הנזכר בחזון אחרית הימים ככלי שעתיד להפוך למזמרה (ואילו בשירו של אלתרמן הופך שְׁלום המחרשה לשָׁלום הנישא על הרובים).
בצד חניתה נזכרות כאן גם נקודות יישוב נוספות (כמו ג'וערה, למשל, שהוקמה גם היא במסגרת המודל החדש של יישובי חומה ומגדל, אשר הוקמו בחיפזון לקראת פרסום דוּ"חַ ועדת פיל [Peel Commission], כאשר התעורר ביישוב הצורך "לקבוע עובדות בשטח" כדי למנוע את סיפוחם של שטחים, ובהם רמת מנשה, לשטח שהוצע לערבים). המודל החדש כָּלל גם את תל עמל (שמו הראשון של קיבוץ ניר-דוד, הקיבוץ שאליו הצטרפה לאה אלתרמן-להב, אחותו של המשורר, ושבּו התגוררה לימים גם בֶּלָה אִמו): חומת עץ כפולה, ממולאה חצץ, המַקיפה חצר שלמה, ובה צריפי מגורים, ובמרכזה מגדל-תצפית.
שירו של אלתרמן מצדיע לנקודות היישוב הללו, באָמרו: "אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה", תוך משחק של שׂיכול-אותיות מרומז בין השורש ד-ג-ל לבין השורש ג-ד-ל (שממנו נגזרה המילה "מגדל" מן הצירוף "חומה ומגדל"). אלתרמן הזכיר בפזמונו גם את קבוצת כינרת מראשית התנועה הקיבוצית (שעליה ועל ראשוני מתיישביה כתב את מחזהו כינרת, כינרת), אשר בבית העלמין שלה נטמנו אחדים ממנהיגי תנועת העבודה: ברל כצנלסון, נחמן סירקין, רחל המשוררת, דב בער בורוכוב, אברהם הַרצפלד ועוד.
רעיון זה בדבר הצעירים המבקשים לחרוש במחרשה ונאלצים לאחוז בחנית מוצא את ביטויו ב"זֶמר הפלוגות" במילים "חַכִּי לָנוּ אַרְצִי [...] בִּשְׂדוֹת הַלֶּחֶם הָרְחָבִים". כאמור, בשורות כאלה עשה אלתרמן שימוש מחוכם בכפל המשמעות של המילה 'שדה' – שְֹדֵה תבואה ושְֹדֵה קְרב – ובכפל המשמעות של השורש ל-ח-ם, שממנו נגזר הלחם, המעניק חיים, וגם המלחמה, הנוטלת את החיים. בין שהמילה 'לחם' נתפסת כאן בהוראת 'מאפה' ובין שהיא נתפסת בהוראה המקורית שלה ('בשר', וכך בערבית), היא מסמלת כאן את מלחמת הקיום, שהרי רוב המלחמות פרצו מאז ומעולם בשל הצורך להיאבק על מרחב מחיה ועל מצרכי קיום בסיסיים, ועיקרם – מים ולחם.
כך גם ב"שיר פותח" המוצב בפתח עיר היונה: "וְהָעֵת כְּמוֹ נִיר שֶׁבּוֹ / חָרְשׁוּ אַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּקְרָב / וְיִבְעַר הֶעָפָר עַד בּוֹא / יָבוֹא נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו." מצד אחד נרמז הפסוק הידוע מתוך "שיר המעלות" על שיבת ציון "בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכו, ו). מצד שני, מאחר שמדובר ב"נִיר שֶׁבּוֹ / חָרְשׁוּ אַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּקְרָב", הרי שהניר הופך משדה חקלאי לשדה קרב, ולפיכך נושא האלומות נתפס לא כאיכר הנהנה מבִּרכּת היבול, אלא כמלאך המוות המצטייר בדמיון העממי כבעל חרמש. ה"אלומות" שהוא נושא אינן אלא גופות הנופלים בקרב, וכך מתגלגלת התמונה האופטימית מספר תהִלים לתמונה מָקַבּרית, האופיינית ליצירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה.
אלתרמן, אגרונום במקצועו, לא עמד מנגד כששמע על שרפת שדותיו של תל-עמל, קיבוצהּ של אחותו לאה, בזמן המאורעות. הוא ראה בפורעים הערביים זורעי מוות ופועלי אוון, השוללים במו ידיהם את זכותם לאדמות המולדת. בעוד מגיעות הידיעות על שדות תל-עמל, נכתבו ב"זמר הפלוגות" המילים:"לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא אָמְרוּ: רַק הַיָּמִים הֵם לָנוּ, / לַשָּׁוְא אָמְרוּ: לְאֵשׁ וָשֹׁד נִדּוֹן הַלֵּיל, / הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם רַק לַחַיִּים נִתָּנוּ, / הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם הֵם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!". משמע, הערבים ביקשו לשרוף את השדות בחסות החשכה, אך מיום הקמת פלוגות השדה, הוחלט "לצאת מן הגדר" ולהכות את הפורעים בתחומם. מעתה – גם היום, שנועד לעבודה, וגם הלילה, שנועד לשמירה ולמנוחה, ניתנו למתיישבים, ולא לאויביהם הקמים עליהם לכלותם.
בסיום שירו העמיד אפוא אלתרמן אמירה נוסח צ'רצ'יל,2 הקובעת שאין בעולם עַם אשר ייסוֹג מחפירות חייו. משמע, עַם ישראל שנדד על פני תבל הגיע לארצו, ובהגיע שעת סכנה, אין לו מקום אחר שאליו יוכל להימלט, וכדבריו בפזמונו "שולמית": "אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ / וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית. / אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ / עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית". העָם ידע להיעקר משורשיו ולהכות שורש במקום חדש כל אימת שהגזֵרות איימו על חייו, אך עתה הגיע אל הקיר האחרון ואל חפירות חייו, ומֵהם אין לו לאן לברוח. הוא חייב להילחם על ארצו בכל כוחו כי אין לו מקום אחר.
שיר כדוגמת "זֶמר הפלוגות", על מילותיו ולחנוֹ המז'וֹריים, המלוּוים בחצוצרות ובתופים, נשמע כמו אחד משיריו הפטריוטיים מרחיבי הלב של "הצבא האדום", ולא היא; מזגו ההומניסטי של אלתרמן עולה בו מכל שורה. הבחורים הנושאים לארצם "שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים" הם אותם בחורים עצמם שאך תמול-שלשום אחזוּ במחרשה; הם כובשים במובן של "כיבוש השממה", שהרי הם עוברים "בִּמְקוֹם שָׁם אִישׁ עוֹד לֹא עָבַר"3 וכל רצונם להחזיר לארצם את הימים ואת הלילות "לְמַעַן כָּל הַחַי!". משמע, לפנינו לוחמים בעלי ערכים הומניסטיים, המקַדשים את החיים, ולא את ההרג ואת ההרס כאויביהם מַציתי השדות, ההורגים בדרכים אנשים, נשים וטף.
מעניין להיווכח כי אלתרמן הצעיר שטען בחוֹם במאמרו המוקדם "בסוד המרכאות הכפולות",4 כי משורר כמוהו אינו יכול להשתמש בשם המפורש "ארץ ישראל" בשירתו, הרשה לעצמו לשלבהּ שוב ושוב בפזמוניו. לדבריו, המשורר הרוסי יכול לומר את המילה "רוּס", ומן המילה עולה רעש הנהרות והמיית העצים; בעוד שאם יאמר המשורר העברי "ארץ ישראל", יעלה מאמירתו רעש רקע וקונוטציות של "תפילות ונדודי גולה והִמנונים וצלצול קופסאות של הקרן-הקיימת ומעגלי הורה וגעיית פָּרות במשקים ושאון חוצות בתל-אביב [...] בשם הזה אנו שומעים בו יותר מדיי". בפזמוניו השתמש תכופות במינֵי פֶּריפרָזות כמו "השולמית" או "אַיָּה" [ = א"י] כדי לשיר על ארץ-ישראל, אך ב"זֶמר הפלוגות" הִרשה לעצמו לומר פעמים אחדות "ארצי" ו"ארץ ישראל" מבלי לחוש ששירתו "דָּרְכָה עַל נָחָשׁ" (כזכור כתב אלתרמן במחזור 'שירים על רְעוּת הרוח" את השורות החידתיות והרב-משמעיות: "אַשְׁרֵי הַשִּׁירָה הַכּוֹתֶבֶת 'אַרְצִי' / בְּלִי לָחוּשׁ כִּי דָּרְכָה עַל נָחָשׁ").
ואולם גם אלתרמן לא נטש לגמרי את העֶמדה הפּציפיסטית שאפיינה את שיריו המוקדמים. הוא אמנם התפעל מגבורת החיילים במלחמת השחרור, אך לא שר לה שירי תהילה. בשירי עיר היונה הוא בחר לתאר קרבות כושלים כדוגמת קרב לטרון, או הרחיק את זירת האירועים לימי קדם, שבהם הייתה הגבוּרה "מַטבּע עובר לסופר", כבבלדה "הנה תמו יום קרב וערבו". גם בבואו לתאר בשירו "הקרב על גרנדה" את גבורתו של שמואל הנגיד, שר הצבא שהביס את אויביו ואף חיבר אחדים משירי המלחמה היפים ביותר בספרות העברית, הִכליל אלתרמן את שיר המלחמה המודרני דווקא בספר התֵּבה המזמרת (1958), שנועד לילדים ולנוער, ולא בספר שירים "קנוני" למבוגרים כדוגמת עיר היונה (1957), שיצא לאור באותו זמן עצמו; וגם בשיר הֶרואי זה, שנכתב לקראת שנת העשור לעצמאות ישראל, לא בחר אלתרמן לתאר את הניצחונות בשדה הקרב, כי אם את ההכנות לקראת המלחמה.
הנה כי כן, בתוך סיפור חייו המסעיר של היהודי עז הנפש שהנהיג את צבא גרנדה, בחר אלתרמן להתמקד לא בקרב העקוב מדם ובעלילותיו המהוללות אלא דווקא בלילה סהור ומהורהר אחד של טרם קרב שבּו כל לוחם עורך את חשבון הנפש שלו, וחולק עם רֵעיו לנשק את תחושותיו ואת חששותיו. לשון אחר, אלתרמן העמיד כאן אֶפּוס manqué (פגום, לקוי), "שיר עלילה" שבּו חסר דווקא המרכיב העיקרי וההכרחי: עלילת הגבורה. לפנינו שירת ההגות של הלוחם העברי שאינו שֹשֹ אלֵי קרב ושבעבורו החרב היא "רוּת נָכְרִית", "אִבְחַת חַרְבוֹת גּוֹיִים", כניסוחו של אלתרמן בשיר השישי של המחזור "ליל תמורה" (עיר היונה). זוהי שירתו של לוחם שבעבורו מערכת האותיות ומלחמות התרבות חשובות ומשמעותיות לא פחות, ואולי אף יותר, מן המערכה שבשדה הקרב. ערב הקרב הגורלי על גרנדה שמואל הנגיד מתפאר דווקא במחברת שבּה העתיק בנו משיריו, ולא בשלל ניצחונותיו בשדה הקרב.
דרך עיני הקצין הנכרי הסר למרותו של שמואל הנגיד, השיר מגיע למסקנה שדווקא מלחמת התרבות שבה נתון הנגיד – המערכה על קיומה של העברית – היא היא המערכה הקשה והמחייבת מבין שתי המערכות והיא המעריכה שעתידה להעניק לו וחיי נצח: "לֹא, וָזִיר. כִּי אֵדַע (לֹא אַתָּה לִי הִגַּדְתָּ): / לַיְלָה זֶה וְהָאֹהֶל הַזֶּה הַמּוּאָר / יִזָּכְרוּ אוּלַי לֹא בְּשֶׁל קְרָב גְּרָנָדָה / וּבְשֶׁל רוּם נִצְחוֹנְךָ עַל סֶבִילְיָה מָחָר…// לֹא וָלֹא כִּי אוּלַי יִזָּכְרוּ הֵם לְפֶלֶא / עַד יָמִים רְחוֹקִים, כָּך אוֹמֵר לִי לִבִּי, / בְּשֶׁל צְרוֹר גִּלְיוֹנוֹת הַכְּתוּבִים בְּיַד יֶלֶד…/ וְעַכְשָׁו – מַה פְּקֻדוֹת לְמָחָר, הַמַּצְבִּיא?". ניכּר משיר זה שאלתרמן ראה את מקור חוסנו של "עם עולם" בין אומות העולם בעליונות המוח וביתרון הרוח, ולא רק באותם הישגים המושגים בכוח הזרוע והנשק בשדות הקרב. ובתחומי הפואטיקה: אפילו שיר עלילה וגבורה "הֶלֶניסטי" כדוגמת "הקרב על גרנדה" מתברר ככלות הכול כשיר הגות "הֶבּראיסטי" המבטא את ההתפעלות מִכוחותיו של העם לשמור על קיומה של השפה העברית מימי התנ"ך ועד ימינו אנו.
הערות:
השיר התפרסם לראשונה בעיתון במעלה, גיל' 13 (202), ז' באב תרצ"ט (23.7.1939), עמ' 3.
צ'רצ'יל פתח לא אחת את נאומיו במילים "אין עם אשר...". כך, למשל, פתח את אחד מנאומיו הראשונים במילים "אין עם בעולם אשר קיבל אהדה כה רבה כמו הבּוּרים". על הגרמנים אמר צ'רצ'יל: "אין עַם אשר מתרעם יותר מהעָם הגרמני כאשר תכניותיו משתבשות, כי אין הוא יודע לאלתר". את נאומו על האמריקנים פתח במילים: "אין עַם אשר מפתח עוינות כלפי מדינה אחרת לאט יותר מהאמריקנים".
התיאור מבוסס על נבואת תוכחה שאלתרמן שינה את טיבה ואת הקשרה ("בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם", ירמיהו ב, ו); והשווּ לתיאורו של ביאליק בפואמה "הברֵכה" את היחיד הנבחר, הפוסע בתעוזה בין "המוקשים" ותועה "בִּשְׁבִיל יְדָעוֹ רַק הַזְּאֵב וְגִבּוֹר צַיִד".
"סוד המרכאות הכפולות", טורים, כ"ה תשרי תרצ"ט (26.10.1938). נדפס שוב בספרו של אלתרמן במעגל, תל-אביב 1975, עמ' 31-27.