לא נחוץ לי גבר לירי
עודכן: 14 במאי 2022
על פזמונו של אלתרמן "רינה"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1718 , 30/01/2022
פזמונו של אלתרמן "רינה", שכותרתו המקורית הייתה "רוֹמַנס על ספסל", נכתב להצגה "חַגְלָיָדַע" של "המטאטא" (תכנית ל"ז, בכורה: 25.5.1935). הוא זכה לביצוע מחודש בשנת 1958, כששולב בהפקה "תל-אביב הקטנה". מדובר בעיבוד חופשי של שיר רוסי שהולחן בשנת 1934 בעבור סרט קולנוע פופולרי – "החבריא העליזה" – של הבמאי גיאורגי אלכסנדרוב.
הייתה זו קומדיה של של טעויות הבנויה על סדרה של מצבים אבּסוּרדיים, כגון מינויו של רועה צאן מן הקולחוז למשרת מנצח של תזמורת. בתפקיד הראשי כיכב בסרט הזמר והבדרן היהודי ליאוניד אוטיוסוב, שצולם בעת ביצוע השיר כשהוא יושב על ענף גבוה ושר את שירו בפָּתוֹס. מן השיר הבוקע מפיו ניכּר שמחשבותיו נישאות מעלה מעלה, עד שבשורת הסיום של שיר זה – במפנה של בָּתוֹס (bathos) – הענף שעליו הוא יושב נשבר, ו"גיבורנו" נופל ארצה ונחבט בכל גופו. גם הגבר המאוהב ברומנסה של אלתרמן מיטלטל באהבתו בין שמים לארץ, אך אהובתו מחזירה אותו בכל פעם אל קרקע המציאוּת:
יֵשׁ בָּעוֹלָם הַרְבֵּה שָׁמַיִם,
הַרְבֵּה שִׁירִים וַאֲהָבוֹת.
אֶפְשָׁר הָיָה מָנָה אַפַּיִם
לַחֲלֹק, וְהָרוֹצֶה - סָחַב גַּם עוֹד!
אֲבָל אֲנַחְנוּ בְּנֵי-בְּלִי-מֹחַ,
צָרִיךְ אוֹתָנוּ – לְמִשְׁפָּט!
בַּאֲשֶׁר לָנוּ קְצָת לֹא נֹחַ,
לָנוּ טוֹב מְאוֹד, אִם לָנוּ רַע מְעַט!
רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשָּׁמַיִם!
רִנָּה - אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַסַּפְסָל!
רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת סַנְדָּלַיִךְ,
אֶת אוֹר עֵינַיִךְ,
אֶת אַרְנָקֵךְ אֲשֶׁר נָפַל!
אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל דְּרָמָטִי
אַל תִּהְיֶה כָּל כָּךְ עָדִין –
אֲנִי מֵאִמָּא'לֶה שָׁמַעְתִּי:
לִגְבָרִים, בִּתִּי, אָסוּר לְהַאֲמִין!
לֹא, לֹא! אֲנִי אֵינֶנִּי גֶּבֶר...
לֹא דּוֹן ז'וּאָן צָעִיר וָרֵיק.
אַהֲבָתִי קָשָׁה מִדֶּבֶר –
זֶה הֶרְגֵּל שֶׁלִּי
מֵאָז – מִשֵּׁיח' אַבְּרֵיכּ.
רִנָּה – אַל תְּסַלְסֵל לִי סֵרֵנָדָה!
רִנָּה – וְאֶת לִבִּי אַל תְּבַלְבֵּל!
רִנָּה – תָּשׁוּב אֶל חַנָּה וְאֶל עָדָה,
הֲלֹא יָדַעְתָּ
שֶׁהִיא בּוֹכָה יוֹמָם וָלֵיל!
תִּבְכֶּה לָהּ, עָדָה, תִּתְיַפֵּחַ,
אִתָּךְ הַלַּיְלָה כֹּה בָּהִיר.
אֲנַחְנוּ פֹּה וְשָׁם יָרֵחַ,
אַתְּ רוֹאָה – הִנֵּה
כִּמְעַט חִבַּרְתִּי שִׁיר.
לֹא! לֹא נָחוּץ לִי גֶּבֶר לִירִי,
נָחוּץ לִי גֶּבֶר מְנֻמָּס!
אֵינְךָ מַזְמִין אוֹתִי הָעִירָה
וְאֵינְךָ קוֹנֶה לִי
גְּלִידָה אֲנָנָס!
רִנָּה – נִקְנֶה גְּלִידָה עִם אֲנָנָסִים!
רִנָּה – נֵלֵך יוֹם יוֹם לַסִּינֵמָה,
רִנָּה – נִשְׁתֶּה גָּזוֹזִים וְתַסָּסִים
נִרְקֹד בְּגֵ'זִים
מָה עוֹד תִּרְצִי, הַגִּידִי מָה?!
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתֹּאהֲבֵנִי
וְשֶׁתִּקְרָא לִי בֻּבָּה'לֶה (בֻּבָּה'לֶה!)
שֶׁעַד עוֹלָם לֹא תַּעַזְבֵנִי
וְשֶׁתֹּאמַר לִי
אֵיךְ לִבְּךָ אֵלַי מָלֵא.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כִּפְלַיִם
כִּי אַתְּ אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת כְּלָל!
לִבְשִׁי אֶת זֹאת, לִבְשִׁי בֵּינְתַיִם,
פֹּה תּוֹפְסִים תָּמִיד
נַזֶּלֶת מִן הַטַּל.
רִנָּה – אַל תְּדַבֵּר לִי עַל נַזֶּלֶת!
רִנָּה – מַסְפִּיק וְדַי, כְּבָר מְאֻחָר,
רִנָּה - בּוֹא תְּלַוֵּנִי עַד הַדֶּלֶת,
לֹא אֵין תּוֹעֶלֶת
שֶׁנִּשָּׁאֵר פֹּה עַד מָחָר.
מָחָר, אִם לֹא אֶהְיֶה כּוֹעֶסֶת,
תִּגַּשׁ אֵלַי, זֶה קְצָת בַּחוֹל...
אֶצְלִי יֵשׁ חֶדֶר וּמִרְפֶּסֶת,
דִּיזֶנְגּוֹף שְׁמוֹנִים,
קוֹמָה שְׁנִיָּה מִשְּׂמֹאל.
וּמָה תַּגִּידִי הָלְאָה, רִנָּה,
לֹא אַל תַּגִּידִי לִי דָּבָר...
אֲנִי מֵבִין, אֲנִי אֲבִינָה,
זֶה סִימָן
שֶׁאֶת הַכֹּל אָמַרְנוּ כְּבָר!
רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשָּׁמַיִם!
רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַסַּפְסָל!
רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת סַנְדָּלַיִךְ,
אֶת אוֹר עֵינַיִךְ,
אֶת אַרְנָקֵךְ אֲשֶׁר נָפַל!
פזמונו של אלתרמן, שנכתב בהתאמה גמורה לריתמוס של השיר הרוסי, נראה שיר פשוט, אפילו פשטני, שאינו זקוק לפירושים כלשהם, ואולם "בכל זאת יש בו משהו".
בראש וראשונה, יש בדיאלוג שלפנינו היפוך מִגדרי משעשע: הגבר רגשני ולירי – משולל כל חוש מעשי. נדמה לו שאם הזכיר בדבריו את הירח, הרי שכבר נתמלטו מפיו דברי שירה. האישה, לעומת זאת, מתגלה כיצור תכליתי, מעשי, יוזם וכלל לא רומנטי.
כדי להמחיש את התלהבותו של הגבר המאוהב, המוכן להוריד לאהובתו את כוכבי השמים אל הארץ, הפזמון עושה שימוש בריבוי של מֶריזמים. merism הוא ציין-סגנון המנסה להקיף את האובייקט המתואר באמצעות אִזכּוּר קצותיו, כגון שורת הפתיחה של הפזמון "שיר בוקר" המקיפה את המציאוּת הארץ-ישראלית מלמעלה למטה – ממורדות הלבנון עד ים המלח: "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת /וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל ". בפזמון "רינה" האוהב יורד ממרומי השמים אל הסנדלים שעל הקרקע ואל הספסל הנטוע באדמה. הוא מצהיר שהוא אוהב את רינה מכף רגל ועד ראש: מֵאוֹר עיניה של נערתו האהובה ועד לסנדליה ולארנקה שנפל על הארץ (ארנקה נפל כנראה בעת שבני הזוג התגפפו על הספסל בשדרת העיר).
השיר מזכיר פעמיים את הארנק ואת הסנדלים, ואלה הם כמובן סמלים פרוידיאניים מוּכּרים וידועים בעלי אופי אֶרוטי או סקסואלי מובהק. התיק, או הארנק, כמוהו כרחם הנושא בחוּבּוֹ עוּבּר או כקוּפּה האוצרת בתוכה את סודותיה האינטימיים של האישה (התיק והסנדל כמוהם כגוף האנושי שאף הוא "כלי" או בית קיבול, העטוף בעור). התיק בשיר זה מכיל בחוּבו שפע של רמזים מוצפנים, לרבות רמזים אֶרוטיים (ובל נשכח שאיבר המין הנשי מכוּנֶה "נרתיק").
סמל הארנק מזכיר את סמל הצעיף בשירו הגנוז של אלתרמן "אתך – בלעדיך" (גזית, ב, חוב' א' תרצ"ד), שנכתב כשנה לפני הפזמון "רינה". כאן הגבר המאוהב מודה בקִנאתו על שצעיפה הדק של אהובתו (סמל בתוליה) "נִדְרַס וַיִּתְבַּזֶּה". תלתליו השחורים – תלתלי הליל – ולִבנת בשׂרהּ של האהובה, כמו גם סיפור הצעיף (או המטפחת) מעלים על הדעת את סיפור אותלו – הגיבור השייקספירי שרצח את אשתו האהובה בשל החשד שמטפחתה, סמל הבתולין, נמצאת בידיו של גבר זר.
•
יצירת אלתרמן מלאה בפרדוקסים, והוא אפילו חיבר טור שכותרתו "הפרדוקס מדבֵּר". בפזמונו "דצמבר", למשל, במָקום שבּוֹ מצפה הקורא, או המאזין, שהחורף ימשוך את האדם הביתה, להתחמם מול התנור, הוא מגלה שההפך הוא הנכון. החורף דווקא מושך את האדם לצאת מביתו ("מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ"). גם הפזמון "רינה" מלא בפרדוקסים, שניתן אולי לקשרם עם אופייהּ ההפכפך של הצעירה שאינה יודעת להחליט אם להיעתר לחיזוריו הנמרצים של הגבר המאוהב בה עד השמים.
וכך, בתוך שיר קצר, אנו עדים לכך שרינה גוערת במחזר הנלהב, משמיעה באוזניו דברי ביקורת נוקבים ומעליבים, ואפילו מוכנה לוותר עליו ולשלוח אותו לחנה ולעדה. ואולם, בהמשך השיר מתברר שהיא מעוניינת בו דווקא, אף נותנת לו הוראות מדויקות איך להגיע לדירתה. מתברר שהיא להוטה להתעלס אתו לא פחות ממה שהוא להוט אחריה.
בהפכפכותה כי רבה, היא סותרת את עצמה לא פעם. בהתחלת הדיאלוג היא אומרת לגבר המאוהב שהיא אינה רוצה גבר לירי ורומנטי ("אַל תְּסַלְסֵל לִי סֵרֵנָדָה!"; "לֹא נָחוּץ לִי גֶּבֶר לִירִי"), ודורשת ממנו גלידה אננס, במקום דברי אהבה ערטילאיים, הפורחים באוויר. ואולם, כשהוא נשמע להוראותיה ומבטיח לה את כל הנאות החיים הארציות שהיא דורשת ממנו, ואף מוכן להעניק לה יותר מן הנדרש, לפתע היא משַׁנה את נימת דבריה ואת רוחם, ודורשת ממנו הצהרות אהבה רומנטיות ("שֶׁעַד עוֹלָם לֹא תַּעַזְבֵנִי / וְשֶׁתֹּאמַר לִי / אֵיךְ לִבְּךָ אֵלַי מָלֵא").
ןאף זאת, הגבר המחזר הופך לפתע לנגד עינינו מצעיר מאוהב, שאיבד את ראשו, לדמות אבהית – מבוגרת, אחראית ומגוננת. הוא מבטיח ל"ילדתו" (או ל"בובתו") גלידה, דואג לה שתכסה את זרועותיה בבגד לבל תצטנן (כמו הורה הדואג שילדו יֵצא מן הבית מצויד בסוודר). למרבה ההפתעה מתברר שאין מדובר בכלל במחזר צעיר. לגבר שבשיר הדיאלוג שלפנינו יש עבר עשיר עם חנה ועם עדה, ובשיר (אשר בוצע על הבמה בשנת 1935) הוא לפתע מזכיר את חוויותיו מימי שיח' אברכּ (מימי ארגון "השומר" שנוסד ב-1909).
•
וקשה שלא להרהר בשינויים המִגדריים מרחיקי הלכת שחלו מהתחלת המאה העשרים ועד הלום. הנה, הצעירה דורשת ממחזרה שיקרא לה "בובה", כינוי שנשים בנות זמננו (על כל פנים ביובל השנים האחרון, מאז החל במקומותינו המאבק על מעמד האישה) סולדות ממנו ומִדוֹמָיו. גם גברים למדו שלא להשתמש בכינויים ("ילדונת", "מיידעלע", "בובה" ו"בובה'לה"). כשנה לפני שחיבר את הפזמון "רינה" השתמש אלתרמן בכינוי זה בשירו הגנוז "משהו כחול, מאוד כחול" (טורים א, גיל' מג-מד מיום 29.6.1934), שבּוֹ פונה הדובר אל הפרוצה הבובתית במילים: "גְּשִׁי גַּם אַתְּ, בֻּבָּה, כִּי סַנְדָּלַיִךְ – אֹדֶם / כִּי רִיסִים שְׁחֹרִים לָךְ וִירֵכַיִךְ שֵׁן" (תוך שימוש מושכל בכפל-ההוראה של המילים "שֵׁן" ו"אודֶם", שהן גם שמות-עצם מוחשיים המציינים חומרים יקרי-ערך וגם ציוּניהם של צבעי הלבן והאדום). ובשירו הגנוז "קונצרט לג'ינטה" (גזית א, חוברת א, ינואר 1932) אומר הגבר לאישה הצעירה, שהיא ספק מלצרית ספק פרוצה: "הַבִּיטִי-נָא יַלְדֹּנֶת [...] לְבָבִי – עוֹלָל דּוֹהֵר נְטוּל כֻּתֹנֶת".
ואכן, הפזמון "רינה" מציג צעירה טפשונת והפכפכת, שמאוהבת בעצמה ואינה יודעת מה היא רוצה. הגבר המאוהב קורא לה בשמה שש-עשרה פעמים (!), ואילו היא אינה מזכירה את שמו אפילו פעם אחת (!). רינה של אלתרמן היא צעירה אגוצנטרית הנקשרת לגבר מבוגר ממנה בהרבה, העוטף אותה בשלל מחמאות והצהרות אהבה לוהטות כדי לִזכּוֹת בחסדיה, והיא (לאחר שהיא שולחת אותו לכל הרוחות – אל חנה ואל עדה) נותנת לו במפתיע הוראות מדויקות איך להגיע אל היישֵׁר אל חדרה, אל מיטתה.