בנות שתיים (א)

הרהורים על שתי הנובלות המאוחרות של א"ב יהושע

פורסם: חדשות בן עזר גליון 1743 02/05/2022

(חלקו השני והאחרון של מאמר זה יפורסם בגיליון 1744)

חדשות בן עזר 1743

.pdf

Download PDF • 79KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF

א. בת יחידה – נֵצר למשפחת לוצאטו

במרכז הנובֶלה "הבת היחידה" (2011), יצירתו המאוחרת של א"ב יהושע – כביצירתו הגדולה המאוחרת של ביאליק "אגדת שלושה וארבעה" (בנוסחהּ השני והמורחב) – מתוארים יחסי אב ובִתו היחידה. כאן וכאן מקבלת הנערה במתנה תּוּכִּי שנועד להפיג את בדידותה ואת שִׁממונהּ, ובשני המקרים יש לתוּכּי משמעויות שמעֵבר לנִגלה ולמפורש, שהרי הוא כלוא בכלוב כמו הנערה הכלואה במִגדל השֵׁן שבָּנו לה הוריה ומשנן כמוה מילים-לא-לו.

בשתי היצירות האפִילות הללו הולכת ומתפתחת לעיני האב השתלטן, הרודה בבִתו והמנסה להטיל עליה מינֵי מִגבּלות ואיסורים, בת אחראית ודעתנית, שאינה מוכנה שיחלשו על גורלה. הכרזתה המפתיעה של רקֶלֶה לוצאטו בסוף הנובֶלה על רצונה להיות שותפה להולדת אח, כמו גם רצונה להיות שופטת ולא עורכת-דין כמו ריקרדו לוצאטו אביה, מלמדת על עצמאותה, על ביטחונה העצמי ועל שאיפתה לשלוט במהלכי חייה. היא רוצה שאחרים יהיו תלויים במוצָא פיה, ושהיא לא תיאלץ אף פעם לכוֹף את ראשה לפני תכתיביו של האחֵר, גם אם "האחֵר" אינו אלא אביה-מולידהּ.

הנובֶלה "הבת היחידה" מתרחשת באחת מהערים היפות בצפון איטליה, ייתכן שמדובר בפאדובה, בטרייסט או במילנו (שלוש הערים האלה נשלטו בעבר על-ידי בית הַבּסבורג האוסטרי עד למלחמת השחרור האיטלקית שבָּהּ שירת ריקרדו לוצאטו ההיסטורי ב"חבורת האלף" של צבא גריבלדי). בערים הללו נולדו בניהָ של משפחת לוּצאטו המפורסמת, שהוציאה מקִרבּהּ אנשי-רוח נועזים ופורצי דרך. לחלופין, ייתכן שיהושע יצר בדמיונו מין עיר היבּרידית, המתיכה בתוכהּ מאפיינים של ערים עתיקות אחדות בצפון איטליה כדי לטעת במקום אחד גם את שרידי החומה הרומית העתיקה וגם את הקתדרלה בת שלושת המגדלים (רֶמז לשלוש הדתות המוֹנוֹתאיסטיות? רֶמז לשילוש הקדוש?), כדי להטעות את קוראיו ולהובילם בתוך מבוך של אתרים וזהויות, המוביל מן התקופה האלילית עד ימינו-אנו.

אִמהּ של הבת היחידה רקלה – איטלקייה קתולית שהתגיירה בטרם נישאה לִבנהּ של משפחת לוצאטו העשירה והמיוחסת – נזכרת אמנם ברקע הסיפור, אך תפקידהּ בהתפתחות העלילה דל ושולי בלבד (ובמאמר מוסגר: לאחר פרסום "הבת האפֵלה" של אלנה פרנטה בתרגום עברי נעשה העיסוק ביחסי אֵם-בת לאופנה רוֹוחת בסיפורת המתפרסמת לאחרונה במקומותינו). יחסי קִרבת נפש ואהבה שוררים בין רקלה לבין הורי אִמהּ, שאינם יהודים, אך עלילת הסיפור סובבת בעיקרה סביב יחסיה של רקלה עם אביה וסבהּ היהודיים.

הסיפור מגולל לפנינו פרק בחייה של הבת היחידה, נערה יפה ונבונה, המתכוננת לחגיגת בת-המצווה שלה ולומדת בהדרגה איך להתנהל ולנהל את אורחות חייה: האם ראוי לה שתמשיך את השושלת המפוארת של משפחת לוצאטו ותחיה את חייה בצפון איטליה כבת-מולדת וכנטע-זר גם יחד? האם ראוי שתחרוג מן הדרך שהִתוו לה אבותיה, ותבחר לשמור את רציפות הזהות של משפחתה בדרך אחרת, בארץ ציון וירושלים – במָקום שאליו נשאו אבותיה, יהודי הגולה, את עיניהם שנה אחר שנה, אך לא העזו להגיע אליו?

אביה של רקלה – נֵצר למשפחת משפטנים נודעת המחזיקה בעירו משרד משפחתי גדול ורב-מוניטין (שאינו בדוי כלל, והוא מן המשרדים החשובים בתחומי הקניין הרוחני ורישום פטנטים) – מאמין שבִּתו היחידה עתידה לרשת את תפקידו ואת עסקיו המשגשגים. ואולם: התוכניות שהוא מועיד לו ולמשפחתו טופחות לא פעם על פניו. מתברר לו להוָותו שאין הוא יכול לדעת מה יֵלד יום: אדם טורח, וגורלו מתבדח על חשבונו.

האב הוא חילוני אָתֵאיסט בכל מנהגיו, אך אינו מתכחש ליהדותו ואינו מדחיק את ערכיה. להפך, חרף ריחוקו מן הדת והגם שהוא עצמו לא שמר על ה"טוהַר" האֶתני של משפחתו בעת שהתחתן עם אישה נוצרייה (בִּתם של אב קתולי אדוק ואֵם אָתֶאיסטית וליבֶּרלית), הוא שומר על יהדותה של בִּתו מכל מִשמר. רקלה, בִּתם של הזוג ה"היבּרידי" הזה, שיש לה שני זוגות – מפולגים אמנם – של סבא וסבתא, נדהמת לרגע בהבינה שלאמיתו של דבר גם בה זורם "דם רומאי", דמם של אויבי עמהּ שהִגלו את בניו מארצו והרסו את בית-מִקדשו. עד מהרה, דווקא ארנסטו, סבהּ הקתולי, מצליח להרגיעהּ בטענה שלהערכתו אין היא אלא נֵצר לרומאי נחמד שבָּנה ולא הָרס.

והרי אותם רומאים, הנתפסים בנָרָטיב הלאומי שלנו כאויביה המָרים של האומה וכמחריבי מקדשהּ, נתפסים בהיסטוריוגרפיה הכללית כמי שבָּנוּ אימפריה וקידמו את העולם ואת תרבותו בתחומים רבים (ובתחום הבנייה וחומרי הבניין באופן מיוחד). שזור כאן הרעיון שבבסיס הרשוֹמוֹן – האופייני כל כך לכתיבתו של א"ב יהושע למן הרומן הראשון שלו "המאהב" ועד עצם היום הזה – שלפיו "דברים שרואים מכאן אין רואים משם". רק בעזרת צירופן של נקודות תצפית שונות, כולל זו של "הסיטרא אחרא" או של "פרקליט השטן", ניתן לִבנות תמונה המתקרבת אל חֵקר האמת, אם יש בנמצא מושג כזה המכוּנה בשם "האמת".

בפתח הספר ניצבת דילמה כפולה: רקלה בת השתים-עשרה נבחרת מכל בנות כיתתה למלא את תפקיד "אֵם האלוהים" בהצגה שתוצג לקראת חג המולד, הן בזכות יופיה וחזוּתהּ השֵׁמית, הים-תיכונית, הן בזכות תבונתה וחריצותה (היא זו שלמדה את התפקיד על-פה לפני כולן). הנערה משתוקקת למלא את התפקיד הראשי בהצגה, אך אביה אינו מתיר לה למלאו מחשש פן תימשך אל מנהגי הגויים. לעומת זאת, לקראת חגיגת בת-המצווה שלה, הבת היחידה נאלצת לשנן ברכות המבטאות את התנשאותם של היהודים על הגויים – כגון "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי" – ברכות שעלולות להעליב את סבהּ וסבתהּ הקתוליים מצד האֵם שהתייהדה.

איך תנווט נערה צעירה ותמימה, הנושאת על גבָּהּ את מִטען הדורות שכָּפוּ עליה אבותיה, את דרכה בים החיים, מה גם שמתברר לה במהלך הסיפור שימי חיי אביה קצובים ושבמוקדם או במאוחר היא עתידה להישאר בעולם לבדה לגמרי, בלי אח ואחות, קרוב וגואל? איך עתידה נערה כזאת להתמודד בעלומיה ובבגרותה עם בעיות הקִניין של משפחת אבותיה ועם בעיות הזהות הסבוכות שהטילו עליה הוריה, בחינת "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"?

תוך כדי קריאת הנובֶלה, הרהרתי לא אחת בזיקתה של יצירת א"ב יהושע ליצירת אלתרמן, לסוּגיהָ ולתקופותיה. ניתן להראות בבירור כי בעוד שמשוררי "דור המדינה" מרדו באלתרמן והאיצו את ירידתו מעל במת הספרות, בני גילם שפָּנוּ לכתיבת פרוזה –א"ב יהושע, עמוס עוז, יהושע קנז וחבריהם – דווקא נמשכו לאלתרמן ו"התכתבו" אִתו ביצירותיהם בלי הרף.

אצל עמוס עוז בולט הקשר לאלתרמן באופן מיוחד: הוא "התכתב" עם "חגיגת קיץ" של אלתרמן בספרו "אותו הים", ציטט מהשיר "מות האב" בספרו "מקום אחר", פתח את ספרו "קופסה שחורה" במוטו מתוך שירו של אלתרמן "הבכי" (והשתמש בין דפיו של ספר זה בשורות מתוך השיר "החולד", אף הוא משירי "שמחת עניים"). הוא ציטט בספרו "השליחוּת על-פי יהודה" משירו של אלתרמן "הבוגד", אף הכתיר את אחד מספרי מסותיו בכותרת "ממורדות הלבנון" (בהסתמך על מילותיו של אלתרמן בפזמון "שיר בוקר").

הזיקה לאלתרמן אצל א"ב יהושע בולטת אמנם פחות מזו הניכּרת ביצירותיהם של עמוס עוז ויהושע קנז, ואף-על-פי-כן ניתן להדגימהּ במכלול יצירתו במאה ואחת דוגמאות – רחבות-הֶקף או מיקרו-טקסטואליות. אפילו בסוף הנובלה שלפנינו, כשסבתהּ הקתולית של הנערה אומרת לנכדתה: "זכרי, שהוא אותו אב שאוהב אותך בלי-סוף" (161), דומה שמהדהדות בדבריה שורות מתוך שירו מכמיר-הלב של אלתרמן "קץ האב", המתאר בת הקרֵבה אל מיטת אביה הגוסס: "כִּי הָאָב לֹא יָמוּת כִּי הוּא אָב לְאֵין קֵץ" ("שמחת עניים").

כבר הזכרנו את הרגע שבּוֹ רקלה מגלה לתדהמתה שבדמהּ זורם "דם רומאי". את הזיקה החזוּתית והגֶנֶטית שבין יהודים רבים לבין מבקשי נפשם הדגיש אלתרמן בשירו "צַלְמי פנים" ("עיר היונה") במילים: "צַלְמֵי רוֹדְפָיו צוֹפִים מִתּוֹךְ צַלְמוֹ,/ אַךְ בְּתוֹךְ צַלְמָם צַלְמוֹ טָבוּעַ" (שיר ב' במחזור "שיר צלמי פנים"). משמע, עַם שתואר כ"עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט) התחשב גם התחשב – הן מאונֶס הן מרצון – בגויים שהקיפוהו ושבתוכם שָׁכַן. קלסתרי פניה, לשונה ומנהגיה של כל קהילה במרחבי הפזורה היהודית מעידים על כך כאלף עדים.

בעקבות התאהבות של בני העם הצעירים ובנותיו הצעירות בשכניהם הגויים, שנסתיימה לא פעם בגיור ובנישואים, קיבלו יהודים רבים במרוצת הדורות את חזוּתם של הגויים, אויביהם ומבקשי נפשם. מספר הזהויות הבּלוּלות והמבוללות שנוצרו במהלך ההיסטוריה היהודית הנפתלת הוא כמספר האירועים שגרמו לנישואי תערובת או להולדת ילדים בני-בלי-אב (בעקבות מעשי אונס שאירעו בימי הפְּרעות, למשל). לשון אחר, אין עם שמושג "טוהר הגזע", שאותו טבעו אויביו ומבקשי נפשו כדי להתבדל מהיהודי, רחוק ממנו כמו העם היהודי (אותו "עַם בחירה" יחיד ומיוחד, שמוגדר, כאמור, כציבור אֶתני מתבדל אשר "בַּגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב").

שירו של אלתרמן "צַלְמי פנים" מדבר כאמור לא על צֶלם אלוהים שניבט מפָּניו של היהודי, אלא על פני שִׁבעים הקלסתרים של רודפיו הניבטים עתה מתוך צלמו. משמע, העם שנמלט על נפשו "מרודפים שִׁבעים", נשא עִמו לארצו החדשה בְּלִיל של פרצופים, שמהם ניבטים אויביו, רודפיו, מבקשי נפשו ושופכי דמו. בעלי השקפת עולם פשיסטית, כמו אלה שעקרו את יהדות גרמניה ממקום הולדתה על יסוד עקרונותיה המפוקפקים של "תורת הגזע", נבהלו מן הרעיון הזה, שאִיֵּים ועדיין מאיים על זהותם הנבדלת; דהיינו, שצלמו של "הגזע העליון" וצלמו של היהודי מתלכדים לפעמים לדיוקן אחד, שגבולותיו מטושטשים.

כך, למשל, הסביר יהושע את תופעת האנטישמיות במאמר גדול שהתפרסם בכתב-העת "אלפיים", המראֶה שגם קהילות דמוקרטיות וליבֶּרליות אינן נקיות משנאת היהודים, וממשיכות את התופעה המזוויעה הקרויה "שנאת עולם לעם עולם", שכֵּן היהודים עדיין מאיימים על העולם בפיזורם, בהֶטֶרוגניות שלהם, בחוסר הגבולות שלהם ובדמיונם הפיזי לגויים שבתוכם הם יושבים. ברי, רבים מיהודי גרמניה שהגיעו ארצה בעלייה החמישית היו "אריים" יותר בחזוּתם ובמִטען הגֶנֶטי שלהם מאשר רבים מאויביהם, מבקשי נפשם. היה זה המחזאי סמואל בֶּקֶט שקבע בציניוּת מושחזת שהשתייכות אל "הגזע העליון" פירושה להיות גבוה ונאה כמו גבּלס, חטוב כמו גֶרינג וזהוב-שֵׂער כמו היטלר...

ב. דמויות היבּרידיות

את זהותו ההיבּרידית של היהודי ביצירת א"ב יהושע תיארתי לא אחת בספרי "סיפור לא פשוט" (הוצאות ספרא והקבה"מ 2015) המבוסס על רשימות ומאמרים שבהם ליוויתי את ספריהם של יהושע וחבריו בין השנים 1976 – 2015. בנובלה שלפנינו, ההיבּרידיוּת מתגלמת בדמותה של רקלה, שאינה נוצרייה (אף שאִמהּ קתולית במוצָאהּ), ושאינה יכולה לנהל את חייה היהודיים במלואם (כאמור, בטקס בת המצווה שלה, שבעיני חוגים אחדים ביהדות החרדית נחשב טקס כמו-נוצרי – מין ניסיון רֶפורמי לחקות את מנהגי הגויים ולערוך כעין טקס קונפירמציה יהודי – היא נאלצת כאמור לשַׁנות את מילות התפילה כדי שלא להעליב את סבהּ וסבתהּ הנוצריים).

היא אוהבת את אביהָ עד מאוד, הגם שהוא נוהג בה בנוּקשוּת עריצה; ואולם, כשהוא מאכזב אותה ושוכח את ההבטחה שהבטיח לה, אף גורם לה שתצא לחפשו בדרכים מושלגות ומסוּכּנות, היא שוכחת לרגע את זהותה היהודית, וכשהם נפגשים סוף-סוף היא מטיחה בו את הכינוי "יהודה איש קריות!" (תוך שימוש במונחים אנטישמיים, תוך הפרת הדיבֵּר החמישי המצַווה על בני ישראל: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ").

בין השאר ביסס א"ב יהושע את תכונתם ההיבּרידית של גיבוריו באמצעות השימוש בשמות הטעונים במשמעויות אחדות – עבריוֹת, ערביוֹת ומערביוֹת. ביצירתיו הוא בחר לא פעם לגיבוריו שֵׁמות שיש להם אֶטימולוגיות שונות בתרבויות שונות, כגון אסיה, דאפי ונעים ב"המאהב". השם "דפי", למשל, שהוא צורת החיבה של השם 'דפנה' שהגיע אל העברית מתרבות המערב בכלל, ומתרבות יוון בפרט, פירושו בערבית 'חמימה' או 'פּוֹשֶרת'. וכך גם בנובלה שלפנינו: בשם 'סבּרינה', למשל – שֵׁם חברתה של רקלה, שהוריה הטולֶרנטיים אינם מקפידים לשמור על גבולות ומגבלות – משולבות זה בזה לבלי הפרד משמעויות השייכות לתרבות הקֶלטית העתיקה, שמִקצֵה מערב, אך גם לתרבות הערבית (שבָּהּ משמעות שמה 'סבלנית' או 'סובלנית').

היבּרידיזציה כזאת של שמות נהוגה גם אצל אלתרמן באחדות מיצירותיו. כך, למשל, השם "זָבָּארה" מן הפזמון "קונצרטינה וגיטרה" הוא מעשה כלאיים של שם יהודי-ספרדי ("אִבּן זָבָּרה" הוא שמו של מחבר "ספר שעשועים", איש ימי-הביניים), אך הוא גם שמה של עיר אוקראינית שנתנה את שמה לסופר יידיש – נתן זבּארה – שהתכתב עם שלונסקי ושמו נודע בחבורת "יחדיו". השם "זבארה" אף מעיד שלמרבה האירוניה קהילות של יהודים מארצות המאגרבּ ( = המערב) המוגדרות באופן גורף כ"עדות המזרח" הן מערביות הרבה יותר מבּחינה גאוגרפית מאשר רוב קהילות אשכנז שישבו בפולין או ברוסיה.

השם "רקלה לוּצאטו" – שמה של הבת היחידה – ראוי להתבוננות מיוחדת: השם "לוּצאטו" ידוע כשמה של משפחה איטלקית עתירת זכויות, וצליליו מתנגנים כאילו היה הוא שם איטלקי מובהק. ואולם, למעשה זהו שמה של משפחה יהודית אשכנזית שהגיעה לוונציה ממחוז Lausitz שבגרמניה, וכבר הזכרנו שאחדות מעָרי צפון איטליה השתייכו לקיסרות ההַבּסבּוּרגית. נזכיר גם בהקשר זה שהפרופסור טדסקי, מורהו של יוחנן ריבלין, גיבור הרומן "הכלה המשחררת", שייך גם הוא למחוזות ההיבּרידיים האלה שבהם התערבו אלה באלה יהודי אשכנז ויהודי ספרד, כפי שניכּר ממאגרי שמותיהם של בני הקהילות הללו ב"יד ושם", ב"בית התפוצות" או באתרי מורשת כדוגמת "My Heritage" או "Ancestry".

למשפחה עתירת זכויות זו – שהגיעה מאשכנז לאיטליה ואחר-כך אחדים מבּניהָ נדדו לאמשׂטרדם – השתייכו כידוע רמח"ל, הנחשב למחוללהּ של הספרות העברית החדשה, שד"ל שייסד את תנועת חָכמת ישראל ורחל לוצאטו (מורפורגו, לאחר נישואיה), המשוררת העברייה הראשונה. רחל לוצאטו, ש"הבת היחידה" של א"ב יהושע נושאת את שמה, נהגה לחתום על מכתביה בכינוי המצטנע "הצעירה מן הצאן, כִּשְׂבָה מורפורגו לבית לוצטי" ("כִּשְׂבָה" = צורה ארכאית של "כִּבְשָׂה").

ורקלה המתולתלת – שאף היא רחל=רְחֵלה=כִּבְשָׂה כמו דמויות מטריארכליות נושנות התלויות על תמונת אילן היוחסין של משפחתה הענפה – צועקת בעת ביקורהּ בכנסייה על הנזירה המנהלת את הטקס של חג המולד צעקה רמה לבל יישחט הטלה הקרוב אל המזבח. סצנה דרמטית זאת נקשרת לא רק לסיפור העקדה, לצליבת ישו ("הרועה הנאמן"), אלא גם לפזמונו של אלתרמן "אִתך – בלעדיך" ("קָדְקֳדִי עָטוּר בְּתַלְתַּלֵּי הַלַּיִל / וּבָהֵם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה, / צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל, / נֶאֱחָז בִּסְבַך מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה") ולסיפורו של האיל המתולתל משירו של עמיחי "הגיבור האמיתי של העקֵדה".

אלתרמן נתן את תשובתו הטרגי-אירונית למושג "העם הנבחר", שנבחר להיות "עם סגולה", ב"טורו" הידוע "מכל העמים", שבּוֹ הוא מוותר על רעיון הבחירה אם משמעותו היא שיהא היהודי שעיר לעזאזל לעולמי עד – קרבן נצחי הנשלח בכל דור ודור אל מותו, ללא תִּכלה וללא תוחלת. העקֵדה היא מוטיב חוזר ביצירת יהושע, ובספריו נודע מקום מרכזי לדמויות הנושאות שמות של חיות קרבן. כך, למשל, בנו של המזרחן פרופ' יוחנן ריבלין, גיבור "הכלה המשחררת", נושא את השם 'עופר' (כשמו של הילד יאלי-אייל מן הסיפור "שלושה ימים וילד" וכשמותיהם של האחים 'צבי', 'יעל' ו'גדי', גיבורי הרומן "גירושים מאוחרים"). וגם בנובֶלה "הבת היחידה" לפנינו כאמור רחל-רְחֵלה – כבשה מן הצאן. משמע, גם רקלה עלולה להיגרר אל מעגל הקסמים המכושף של היהודי כקרבן-תמיד וכשׂעיר לעזאזל, אך דומה שהיא מסרבת להיגרר אליו ושוקלת אפשרויות אחרות שלא שיערון אבותיה. אכן, לפי יהושע, הגורל הקורבני הזה אינו גזֵרה מן השמים, ויש דרכים לשנותו.

ניכּר שא"ב יהושע מצדד בפתיחות ואינו ירֵא את תהליכי ההיבּרידיזציה השולטים בתקופתנו הבתר-מודרנית, וכדברי ריקרדו לוצאטו: "בימינו הגזעים מתערבבים" (163). ולא רק בימינו: דוד המלך, שנחשב כמלך המשיח וכמחברו של ספר תהִלים, הריהו צאצא של אישה זרה, מואבייה, ומכאן שרגש העליונות של "אתה בחרתנו" ושל "עם סגולה" שמתבדל מן הגויים הוא למִצער עניין מפוקפק ומסופק, שאין לנפנף בו כבדגל. "בת תערובת" כדוגמת רקלה לוצאטו, אם תעזוב את איטליה ותעלה ארצה, הן תרים תרומה חשובה לעמה ולעצמה: היא תחיה חיים יהודיים מלאים, חיי אחווה שבהם חברים יחכו לקולה ושבהם לא תהא תלויה בחסדיו ובמוצָא פיו של ריבון זר.

ריקרדו לוצאטו אומר את הדברים האלה בדבר התערבבות הגזעים בזמן ההמלטה של הכלבה שלו. למרבה האירוניה המרה, בעודו שרוי בתקופת אי-ודאות באשר למצב בריאותו ולתוחלת חייו, בהרגישו שיום מותו הולך וקרֵב, הוא שרוי במין paradisus voluptatis במציאוּת גן-עדנית העולה על גדותיה מרוב חגיגות פריון וסיפורי לידה. לידה (וירטואלית אמנם) מתרחשת בהצגה המוצגת בכנסייה לקראת חג המולד – סמל ומשל ללידת בן האלוהים הנוצרי באֵבוס שבבית-לחם אלפיים שנה לפני זמן ההתרחשות של עלילת הנובלה. אביה של רקלה, שאינו מתיר לה למלא בהצגה את תפקיד "אֵם האלוהים", נוסע לעיירה שבָּהּ נולד באלפִּים כדי לראות לפני מותו את מקום הולדתו בשנות המלחמה והשואה (שם הוא שומע את תיאור הלידה הקשה שעברה על אִמו בביתו של רופא בעל השקפות פשיסטיות שהכין לעצמו אליבי של מציל יהודים). מורתה של רקלה מבקרת את בִּתה שילדה תינוק חד-הורי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות: הכלבה ממליטה את הגור האחד שיישאר בחיק המשפחה. מן השורות החותמות את הנובֶלה ניתן להבין שרקלה שואפת ללדת לעצמה אח אשר ישלים את השילוש אב-בת-בן (ואולי היא תהפוך בסופו של דבר לאֵם האלוהים ולבִתו גם יחד).

בשיר-הערש "על אֵם הדרך" כתב אלתרמן: "הַסְּפִינָה עַל צַד / כּוֹרְעָה, נוֹשֶׁקֶת מַיִם.// כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד [...] חוֹתְרָה, בּוֹקַעַת מַיִם". כאן נזכר פעמיים השורש כר"ע הנקשר בלֵידה (אך גם בתפילה), המלמד שלפנינו לֵידה מחודשת של עַם זָקן המחדש ימיו כקדם. האֵם בשירו של אלתרמן מובילה את בנהּ (והאומה את בניה) דרך הים לארצם החדשה-הישנה, והמילים "בּוֹקַעַת מַיִם", החותמות את השיר, מזכירות את בקיעת הים ביציאת מצרים, אך גם את בקיעת מי השפיר שאִתם יוצא התינוק לאוויר העולם. דור חדש של בנים נולד לאם-לאומה, הכורעת כמו הספינה. האִזכּוּר המרומז של בקיעת מי השפיר והלידה נושא בחוּבּוֹ מסר אופטימי לעתיד לבוא. בנובלה "הבת היחידה" מופיע השורש כר"ע שש פעמים (בדרך-כלל בלשון נקבה – "כורעת"), וגם אצל א"ב יהושע הוא קשור בתפילה ובלידה גם יחד. כאן וכאן לפנינו סיפורם של שלושה דורות; כאן וכאן נושא התיאור בחוּבּו מסר אופטימי לעתיד לבוא, הגם שזהו מסר חסר ודאוּת ולוּט בערפל.

מתברר שאפילו בנובֶלה מאוחרת כמו "הבת היחידה" ניתן למצוא נקודות השקה לא מעטות עם אלתרמן ויצירתו. כך, למשל, בהידרשו לנושא השפעת היהדות על תרבות העולם, אמר אלתרמן: "יְמֵי מוֹעֲדֵיהֶם הָיוּ אֵידָיו,/ אַךְ נִתְכְּנוּ בְּצֶלֶם מוֹעֲדָיו"; כלומר חגיהם היו לעם ישראל ימי חג וחגא גם יחד, שכן חג כמו הפסחא למשל נתכן בצֶלם מועדיו של עם ישראל (ודווקא בחג זה התאנו הגויים לעם ישראל יותר מתמיד). באירוניה טרגית הוא העלה את מצבם רב הסתירות והניגודים של היהודים, שהלכו אל מותם באותן תפילות ששימשו את כוהני הדת של פורעיהם, מבקשי נפשם:"וּבְעוֹד אִשָּׁם שׂוֹרְפָה אוֹתוֹ לְשִׂיד / גַּם הוּא גַּם הֵם זִמְּרוּ תְּהִלּוֹת דָּוִד".

ובנובֶלה "הבת היחידה" מתח א"ב יהושע קו של אנלוגיה בין חג המולד הנוצרי, עם עצי האשוח המקושטים והעוגות הזרועות בצימוקים, לבין חג החנוכה של היהודים (שהוא, דרך אגב, יום הולדתו הפרטי של א"ב יהושע), שבּוֹ מזכירים היהודים בקנאות, שנה אחר שנה ודור אחר דור, את אויביהם, שופכי דמם. דומה שא"ב יהושע מֵצֵר על הסגירוּת והקנאות הלאומית, המעבירה את השנאה לאויב מִדור לדור, ללא סליחה ומחילה, ללא סיכוי לדו-קיום המושתת על כבוד הדדי. ובסוגריים אזכיר כי ביצירתו המאוחרת "אגדת שלושה וארבעה" שנכתבה בעיצומן של פרעות תרפ"ט, שׂם ביאליק בפי שלמה המלך את המילים "קומה הבליגה", ברוח מדיניות ההבלגה של ויצמן ובניגוד למדיניות "היד הקשה" ו"התגובה" של מתנגדיו. גם באגדה שלו "שלשלת הדמים" התקומם ביאליק נגד הרעיון שלפיו צפוי ליהודֵי ארץ-ישראל מעגל אין-סופי של תגובות ותגובות-נגד עד עולם (בחינת "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?"; שמ"ב ב, כו).

סוגיית "מיהו יהודי" העסיקה את בן-גוריון ואת אלתרמן ֹ(והעסיקה תמיד את א"ב יהושע, למן הימים שבהם היה שליח עלייה בפריז). מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, נראה שהוא מחזיק בדעות שפִּרנסו כבר את ספר מסותיו הראשון "בזכות הנורמליות". אין צריך לומר שלִבּוֹ נוטה יותר אל "הגדרתו" הרֶלטיביסטית של אלתרמן, שטען כי היהודים "צַלְמֵי רוֹדְפָיו צוֹפִים מִתּוֹךְ צַלְמוֹ,/ אַךְ בְּתוֹךְ צַלְמָם צַלְמוֹ טָבוּעַ", מאשר אל השקפת העולם הבדלנית של אצ"ג, שהִקצין וטען בפסקנות בִּינָרית: "שְׁנֵי מִינֵי אָדָם בָּעוֹלָם: נִמּוֹלִים – עֲרֵלִים" ("שיר העוּגבר").

שירי "צַלְמי פנים" ו"נספח לשיר צַלְמי פנים", החותמים את מחזור שירי "עיר היונה", מגיעים למסקנה כי אי-אפשר להגיע להגדרה מחייבת כלשהי בסוגיית "מיהו יהודי" (וזאת בניגוד לבן-גוריון, שניסה לעורר דיון ציבורי בשאלה זו במטרה להוליך למסקנות מעשיות לגבי "חוק השבות"). שאלת "מיהו יהודי?" אינה יכולה לבוא על פתרונה בדרך פורמליסטית נוקשה, טען אלתרמן במשתמע, אך כל מי שעיניים לו בראשו יכול בהבזק של שנייה להבחין ולדעת "מיהו יהודי?", כי אפילו אלו שניסו להימלט מגורלם היהודי ומחזותם היהודית לא הצליחו לעשות כן אלא לכאורה. שוב ושוב מתגלה כי ניסיון ההתבוללות שלהם בין אומות העולם אינו אלא מסכה הנושרת לא אחת מעל פניהם:

אוּלַי מֵאֵין לָהּ בָּעַמִּים רֵעָה

הָיְתָה הִיא כֹּה דְבוּקָה בּוֹ וּמֻדְבֶּקֶת.

עִם הָעוֹבְרִים אֶת שַׁעַר הַטְּמִיעָה

חִכְּתָה בִּקְצֵה כָּל דֶּרֶךְ וּמְסִלָּה [...]

וְהִיא כִּמְעוּף חָזִיז וַחֲשֵׁכָה,

וְהִיא פָּנָיו – עַד שׁוּב הַמַּסֵּכָה.

הנובֶלה "הבת היחידה", המתרחשת בחלקה בוונציה, עיר נשפי המסכות וייצור המסכות, עשירה בתחפושות ובחילופי זהויות, ובה רקלה – בחילופי זהות מִגדרית וזהות מִגזרית – מתחפשת לצעיר חרדי (גם גבריאל ברומן "המאהב" מתחפש לחרדי ומוצא מִפלט ב"ישיבה"), ואילו הרב מתחפש לכומר, להזכירנו שגם סבהּ היהודי של רקלה, סרג'ו לוצאטו, התחזה בזמן השואה ומילא תפקיד של כומר. דומה שא"ב יהושע עומד משועשע מול שלל האפשרויות להתחזות ולרכוש זהות חדשה באמצעות תחפושת ומסכה, ומניח לכישרונו התאטרוני, שהתבטא לא פעם במחזותיו ובמונולוגים הדרמטיים המשולבים בספריו, להגיע לאחד משיאי מיצויו.

ג. שבירת איסורי טָאבּוּ

בספרי הנ"ל ("סיפור לא פשוט"; 2015) תיארתי את המרד של א"ב יהושע ובני דורו בסופרי דור הפלמ"ח. סופרי "דור המדינה" פנו מן הסיפור הרֵאליסטי בעל המסרים ה"חיוביים" של קודמיהם אל עֵבר הסיפור המֶטָא-ראליסטי, שבּוֹ יש תיאורים רבים – גלויים או מרומזים – של סטיות ושל מעשים אנרכיסטיים שוברי טָאבּוּ (סָדיזם, גילוי עריות, פֶּדופיליה וחטיפת ילדים, פִּירוֹמניה ועוד). בספרו "ארצות התן", המושפע לפי עדוּת מחברוֹ מסיפורים שוברי טָאבּוּ של מ"י ברדיצ'בסקי, לפנינו ספק אהבה אסורה, ספק גילוי עריות, של גבר בֶּסטיאָלי שהוא נטע זר בקיבוץ. מוטיב פֶּרוורטי זה מגיע עד "הבשורה על פי יהודה" שגם בו משולבים תיאורים שוברי טָאבּוּ ומוסכמות. גם אצל יהושע שולט מוטיב "גילוי העריות", אך בצורה מרומזת יותר, למן סיפוריו המוקדמים והרומן הראשון שלו "המאהב", דרך "מר מאני", ועד לנובלֶה "הבת היחידה" המעידה על קרבה יתֵרה של בת אל אביה ועל מערכת יחסים אֶדיפּלית מוקצנת, אם לא למעלה מזה.

סופה של הנובֶלה, שבּוֹ רקלה מודיעה על רצונה ללדת לעצמה אח, מזכירנו כי גילוי העריות הוא למעשה חלק מהזהות הלאומית היהודית, וראו פרשת יהודה ופרשת אמנון ותמר שהובילה להולדת שושלת בית-דוד. ואין לשכוח: גם באגף המואבי של בית דוד מסתתרת פרשה של גילוי עריות, שהרי גם מואב נולד ממשכב לוֹט עם בנותיו. סיפור אינצֶסטוּאלי, השובר איסורי טָאבּוּ המקובלים על כל בני המין האנושי, מעיב אפוא על מעטה המכובדוּת והעידון הפרוּשׂ על פניו של "עם סגולה" כעם ישראל ועל מעטה התרבות הדק הפרוש על-פני האנושות כולה (אנושות שטיבה האטוויסטי הקמאי מתעורר ומתפרץ מפעם לפעם גם בימינו-אנו).

בסצנה החותמת את הנובלה אומרת רקלה לאביה: "אתה יודע שבלעדיך אין לי אף אחד" (164), ודבריה אלה מעלים באוב את תחושתן של בנותיו של לוֹט שהיו משוכנעות שאלוהים החריב את הארץ ולא נותר בעולם איש מלבדן ומלבד אביהן – תחושה שגרמה להן להאמין שאין בכל העולם ולוּ איש אחד שיוכל לשאתן ולהקים אִתן זרע. גם רקלה מרגישה שעליה לברוא עם אביה בריאה חדשה, שתהא בעבורה "אח" ו"בן" גם יחד, אף שוקלת לממש את הרעיון בירושלים, ולא בארצות הגולה. ברי, בא כאן הרעיון המלַווה את כתיבתו של יהושע למן ספר מסותיו "בזכות הנורמליוּת" (1980): שרק בארץ יכול היהודי להיות יהודי שלם (בדומה לרעיון "החוט המשולש" של אלתרמן, שמעניק מקום נכבד לטריטוריה בבניית הזהות היהודית המלאה).

דווקא פאולו, נהג פשוט המוביל את רקלה בדרכה אל הדוֹלוֹמיטים, נותן לנערה היהודייה "שיעור מולדת": "וכיוון שרקֶלֶה כושלת במבחן הדרכים, היא מנסה לרמוז לנהג שאין לה צורך לדעת את שמות הערים והכפרים באיטליה, שכן ייתכן מאוד שגם היא, כמו חברתה סברינה, תגור בעתיד בארץ שמתאימה יותר ליהודים. אבל פאולו אינו מוכן להרפות. איטליה היא המולדת שלך, אם תרצי ואם לא תרצי, ואיטלקית היא שפת האם שלך, וזכית להיוולד בארץ שכל העולם נמשך אליה, ולכן את חייבת לשמור את איטליה בתוכך גם אם תעזבי אותה. והשמירה מתבטאת לא רק בשמות של ספרים ישנים, אלא גם בשמות של כפרים, הרים ואגמים" (57). נזכיר כי בניגוד ל"חוט המשולש" של אנשי הדת והאמונה (עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל), "החוט המשולש" האלתרמני המיר את "תורת ישראל" בתרבות העברית כולה, למן התנ"ך ועד לדור הפלמ"ח, אך מעולם לא ויתר על הצלע הטריטוריאלית של "החוט המשולש" – על ארץ-ישראל.

*

ולסיום פרק זה אוסיף סיפור אישי-כביכול. "כביכול", כי הוא חורג לדעתי מן האישי ומקבל משמעות כללית ובין-אישית, ברוח הגותו של א"ב יהושע: את ספרי הנ"ל ("סיפור לא פשוט", 2015) סיימתי בזיכרון על הרשימה הראשונה שפרסמתי בעיתונות היומית. הייתה זו רשימה על הרומן "המאהב" שהתפרסמה במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" שערך זיסי סתוי ז"ל. לא ארכו הימים, ומובאה מתוכהּ התפרסמה על העטיפה של מהדורה חדשה של הרומן שיצאה בהוצאת שוקן, ונמכרה ברבבות עותקים.

היו אלה ימים אחרים שבהם למדו כראוי ספרות עברית בחינוך העל-יסודי (עדיין לא פעלה באותם ימים שָׂרַת חינוך הקוראת למקצועות כמו ספרות והיסטוריה בשם "מקצועות רבי מֶלֶל"), ואפילו הרשימה האקראית שלי הפכה עד מהרה לחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים. כאמור, מצבהּ של הספרות העברית היה אז שונה תכלית שינוי מִזה שבימינו, ולפעמים קו-אור אחד מן הזוהַר הגדול שהקיף אותה באותה עת נָשַׁר גם אל חיקם של המבקרים, הפרשנים וחוקרי הספרות. את המעבר מאותה תקופה אל הבִּיצה הספרותית הנרפשׂת של ימינו היטיבה לתאר שולמית לפיד בנובֶלה הסָטירית שלה "חיבוק דב" (2002).

בשנת 2018, בעוד אישי ורֵעי אליעזר (אלי) שמיר, מתכננם של גשרים ומנהרות, מסייע לא"ב יהושע לנכש מתוך טיוטת ספרו "המנהרה" טעויות הכרוכות בהיגיון ההנדסי של העלילה ולחזק את אמינותו ואת סבירותו של הטקסט, יצא לאור גיליון 46 של כתב-העת "גג" (של איגוד הסופרים, בעריכת ד"ר חיים נגיד) שבּוֹ סיפרו סופרים, מבקרים וחוקרי ספרות על הספרים שהשפיעו על חייהם. אני בחרתי לכתוב על ספר הילדים "הלב", והבעתי את צערי על שספר כזה – המעודד ומטפח ערכים כמו חברוּת, נאמנוּת ואהבת האדם, העם והארץ – נחשב כיום לספר פשיסטי המוּרד מעל מדף הספרים של חדר הילדים. בעקבות רשימה זו כתב לי א"ב יהושע מכתב שבּוֹ שיבח את רשימתי, ובו סיפר שספרו של אדמונדו דה אמיצ'יס היה חלק מ"אבות המזון" שהזינו אותו בילדותו ועודדו אותו למשוך בעט סופרים. בנובֶלה "הבת היחידה" יש לספר האידֵאליסטי "הלב" מקום של כבוד מסיבות רבות ומצטלבות, הקשורות בין השאר לחילופי הזהויות ולתעלולי ההתחזות הרבים שבספר. ואוסיף בסוגריים: קשה לי להסכים שספר ילדים זה הוא ספר פשיסטי, ועם זאת ראוי להזכיר בזהירות מסויגת שגם בִּתו של הרודן בניטו מוסליני, ולא רק בִּתו של האב ריקרדו לוצאטו, המכתיב בעריצותו לבִתו היחידה מיני תכתיבים כדי לשמור עליה מכל מִשמר, נשאה את השם "רקלה".

ומשפטים אחדים נוספים: אישי אליעזר שמיר תרם מזמנו וסייע לא"ב יהושע לא רק משום הכבוד שהוא רוחש לסופר שאת כל ספריו קרא תמיד בהנאה ובעניין, אלא גם משום שלמד עם רעייתו המנוחה רבקה (איקה) מגן-הילדים ועד סוף הגימנסיה. עברו שני דורות, וגם נכדנו למד עם נכדתו של א"ב יהושע מגן-הילדים ועד סוף הגימנסיה. מתי והיכן יכולות היו משפחות יהודיות להכיר זו את זו דור אחרי דור? רק בישראל.

רק במדינה ריבונית שיש לה טריטוריה, ובכוחה לפטור את היהודי מקללת הנדודים הנצחית, שהפכה אותו דורות על גבי דורות ל"עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (אסתר ג, ח), ניתן לקיים ידידות רב-דורית כזאת. אותם יהודים, לרבות אזרחי המדינה, שאינם מתפזרים בעולם הרחב וזורים בו את אנחתם לרוח, יכולים להכות בארץ שורש, להרגיש בה תחושת שייכות, אף לִזכּות בחברי ילדוּת המלַווים אותם לאורך כל חייהם. לפיכך, סיפור אישי זה אינו סיפור אישי בלבד. הוא מדגים במוקטן את ההגות הכוללת המפעמת בין דפיה של הנובלה "הבת היחידה" ובין דפיה של יצירת א"ב יהושע כולה, הלוא היא ההגות הציונית המפרנסת את הסיפורת שלו ואת ספרי מסותיו מִזה שישים שנה ויותר.

הערה:

בגיליון הבא אחלוק עם קוראי "חדשות בן עזר" את הרהוריי

על הנובלה החדשה של א"ב יהושע – "המִקדש השלישי" (2022).