בואי, בואי אחריי
על שירו של נתן אלתרמן "ליל גליל"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1721 , 10/02/2022
את שירם של נתן אלתרמן ומרדכי זעירא "ליל גליל" ביצעה לראשונה על הבמה הזמרת אסתר גמליאלית בתכנית נ"ו של תאטרון "המטאטא" ("אי-שם אצלנו"; הבכורה ביום 11 בפברואר 1941). עם זאת, בפתיח לסרטון יו-טיוב של השיר (בביצועו של יהורם גאון) נרשם ששנה או שנתיים קודם לכן הקליטה גמליאלית את ביצועה ל"ליל גליל" בעבור "קול ישראל" המנדטורי.1 במקרה שלפנינו הפרטים הכרונולוגיים אינם נטולי ערך ומשמעות, שכּן בין שנת 1938 (היא השנה שבּהּ פרסם אלתרמן את ספרו הצבעוני והאנרגטי כוכבים בחוץ) לבין שנת 1941 (היא השנה שבּהּ פרסם את קובץ שיריו הקודר שמחת עניים) השתנתה המציאוּת בארץ ובעולם לבלי הַכֵּר.
השיר שלפנינו הוא שיר נעים כביכול, שאת נימתו הרכה והרוגעת קובעות שורות הפתיחה שלו – "כָּל הַכְּפָר שׁוֹקֵט, רוֹגֵעַ / שָׁבוּ, שָׁבוּ עֲדָרִים" – שורות המַקנות תחושה שלפנינו שיר-ערש שלֵו וחרישי. את הקלילות והנועם שבּוֹ מתַגברות שורות הריפריין (הפזמון החוזר), הגדושות במצלולים מתגלגלים: "לֵיל גָּלִיל, לֵיל גָּלִיל, / רוּחַ בָּא קַל קָלִיל / לֵיל גָּלִיל, לַיְלָה לֵיל / רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ לֵיל". גם הקריאה הכפולה, "בּוֹאִי, בּוֹאִי",2 שאינה מצויה כמוֹת שהיא בלשון המקרא או בלשון חכמים, עשויה להעלות בזיכרוננו את קריאת-ההזמנה הכפולה – הנעימה, הרכה והרוגעת – שבשיר הילדים הביאליקאי "שַׁבָּת": "בּוֹאִי, בּוֹאִי הַבְּרוּכָה, / יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה!" (אלתרמן עצמו השתמש חמש פעמים בקריאת ההזמנה הכפולה "בּוֹאִי, בּוֹאִי" ב"שיר מחול" שבשמחת עניים).
•
ואולם, כרגיל ביצירת אלתרמן המורכבת מפרדוקסים ומניגודים אוקסימורוניים עזים ונועזים, גם ההפך הוא הנכון. אפילו הלחן של הבית השלישי מסתער כאן במפתיעה כרוח, ומפֵר את השַׁלווה. השיר במלואו הוא מעשה-כלאיים של רוגַע ושל סער מתפרץ:
כָּל הַכְּפָר שׁוֹקֵט, רוֹגֵעַ שָׁבוּ, שָׁבוּ עֲדָרִים. אֶל הַדֶּרֶךְ לִי אֵצֵאָה וְעֵינַי אֶל הֶהָרִים. עַל הָרִים שׁוֹכֵן הַלַּיִל, עֲרָפֶל מָלֵא הַגַּיְא. שָׁר הָרוּחַ: אֲבִיגַיִל, בּוֹאִי, בּוֹאִי אַחֲרַי. לֵיל גָּלִיל, לֵיל גָּלִיל, רוּחַ בָּא קַל קָלִיל, לֵיל גָּלִיל, לַיְלָה לֵיל, רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ לֵיל. מֵעָלַי שְׁמֵי מָרוֹם, לְרַגְלַי מֵי מֵרוֹם. עַל הָהָר שׁוֹכֵן עָנָן, שְׁבִיל בָּהָר מוֹלִיךְ לְדָן. עֲרָפֶל בַּגַּיְא שׁוֹכֵן, שְׁבִיל מוֹלִיךְ אֶל הַיַּרְדֵּן. לֵיל גָּלִיל... | שָׁר הָרוּחַ: לַיְלָה לַיִל, מִי יוֹצֵא אֶל הֶהָרִים? לֹא הַגְּדִי וְלֹא הָאַיִל, לֹא רוֹעֶה וַעֲדָרִים. וְעוֹנָה לוֹ אֲבִיגַיִל: לֹא יֵצֵא בַּלֵּיל הַגְּדִי, רַק לִבִּי יוֹצֵא בַּלַּיִל אֶל דּוֹדִי, אֶל יְחִידִי! לֵיל גָּלִיל, לֵיל גָּלִיל, רוּחַ בָּא קַל קָלִיל, לֵיל גָּלִיל, לַיְלָה לֵיל, רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ לֵיל. מֵעָלַי שְׁמֵי מָרוֹם, לְרַגְלַי מֵי מֵרוֹם, עַל הָהָר שׁוֹכֵן עָנָן וְדוֹדִי הָלַךְ לְדָן. עֲרָפֶל בַּגַּיְא שׁוֹכֵן, רַד דּוֹדִי אֶל הַיַּרְדֵּן. לֵיל גָּלִיל... |
לאמִתו של דבר, לא רק בלחן, אלא גם בתמליל, משׁתָּנה הנימה במהלך השיר מקצה לקצה. את הרוגַע המדומה של שורות הפתיחה יורשת נימה אחרת, שיש בה אפילו משהו מן המפחיד והדֶמוני. בניגוד למקובל ברוב הפזמונים המוּכּרים לנו, לשיר שלפנינו יש שני רפריינים: יש בו הרפריין – הקליל או הנמרץ – הפותח ב"לֵיל גָּלִיל, לֵיל גָּלִיל". אחריו מגיע תורו של רפריין נוסף החוזר בשיר פעמיים בשינויים קלים, ופותח במילים "מֵעָלַי שְׁמֵי מָרוֹם". כאן מספרת אביגיל על ההליכה במעלה שביל לא נודע, אפוף ענן וערפל. הדברים הכלולים כאן מעורפלים, ומציגים לפני הקוראים והשומעים חידה לא פתורה.
למעשה, המועקה והדאגה מחלחלות בהיחבא כבר בשני הבתים הראשונים, המתארים כביכול תמונה רגועה ושלֵווה. בסוף הבית הראשון, הנישא בפיה של אביגיל, היוצאת אל הדרך בחשכת הליל, נאמר: "אֶל הַדֶּרֶךְ לִי אֵצֵאָה / וְעֵינַי אֶל הֶהָרִים". לכאורה דברים פשוטים וברורים לפנינו: הנערה עולה מן הכפר שבעמק ("לְרַגְלַי מֵי מֵרוֹם"), ופניה מועדות אל אהובהּ הנמצא על ההר ("דוֹדִי הָלַךְ לְדָן"). ואולם, הדברים מזכירים את דברי הייאוש של הצעירה, גיבורת שירו של ביאליק "בין נהר פרת ונהר חידקל", המייחלת לבן הזוג שבושש לבוא: "לַיְלָה בֹּקֶר וַעֲרָבִים / אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶעָבִים, / עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן / דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?". בשירו של ביאליק, העלמה הצעירה מתפללת לאל עליון ומבקשת את עזרתו (על בסיס הפסוקים הפותחים את מזמור תהלים קכ"א: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". סיום השיר מעורר את זֵכר הפסוק "שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר" (קֹהלת יא, ד), ורומז שהנערה תישאר כנראה בגפּהּ ושתקוותה למצוא את בן-זוגה לא תתממש.
גם הרמזים האַלוּסיביים העולים ובוקעים מ"ליל גליל" אינם נוטים חסד לנערה היוצאת בגפה לדרך לא מוּכּרת לחפש במרחקים את בן-זוגהּ. נרמזת גם סכנה גדולה: היא יוצאת בדרך חשוכה השרויה בערפל סמיך ומכוסה בענן כבד.3 היא הולכת בשביל לבדה, היא והרוח הדֶּמוֹנית המציעה לה להתלווֹת אליה ולהראות לה את הדרך.
האם אין בלִבּהּ חשש לצאת בגפהּ אל הדרך החשוכה? מתברר שהתשוקה לפגוש את אהובהּ היא כה גדולה, עד שהיא מוכנה להסתכן, ועם זאת היא מקווה שאהובהּ שעלה לדן יֵרד אליה ("רַד דּוֹדִי אֶל הַיַּרְדֵּן", בנוסח הפסוק "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים"; שיה"ש ו, ב). בניגוד ל"שיר בוקר" של אלתרמן שבּוֹ "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל", כאן גם ההר הגבוה וגם העמק הנמוך שרויים בעלטה, בתוך ענן וערפל ("עַל הָהָר שׁוֹכֵן עָנָן [...] עֲרָפֶל בַּגַּיְא שׁוֹכֵן"), והערפל הממשי מרמז גם על הערפל המטפורי השוכן בלב הצעירה המאוהבת.
המילים טעונות במטען ארוטי וסקסואלי כבד, שהרי מי שמפתה את הצעירה לצאת לדרך המסוכנת היא הרוח, המוצגת בלשון המקורות ככוח מדיח ומפתה, ככתוב: "וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ" (מל"א כב, כא), וכדאי להשוות לתיאורה הדֶמוני של הרוח בשירו של ביאליק "המתמיד", היוצאת לפתות את הצעיר לעזוב את אורַח חייו המסוגף ולהתחיל ליהנות מהנאות היצר. בל נשכח שהמילה "רוח" בעברית אינה מציינת רק משב אוויר, אלא גם רוח רפאים דֶּמונית. ואף זאת: בתנ"ך, כמו בעברית של ימינו, 'רוח' היא לשון נקבה, ורק באופן נדיר ויוצא-דופן היא נזכרת בלשון זכר (כבפסוק הפותח במילים "וַיֵּצֵא הָרוּחַ", המצוטט לעיל). והנה, גם בשירו של ביאליק וגם בפזמון של אלתרמן מדובר על "רוּחַ [...] קַל"4 או על "רוּחַ פּוֹחֵז", בלשון זכר, שכּן מדובר בכוח שׂטני שמגיע אל זירת האירועים כדי להדיח אדם צעיר ותמים לדבר עבֵרה:
אָז יֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְקֹד כְּשָׂטָן לִקְרָאתוֹ
הָרוּחַ הַפּוֹחֵז מִשִּׁפְעַת הַתְּכֵלֶת,
וְשָׁת לוֹ בַּחֲלָקוֹת וְסִלְסֵל פֵּאָתוֹ,
יְפַתֶנּוּ בַּסֵּתֶר, יָפִיחַ הוֹלֵלוֹת. [...]
אָז יֵרֵד הָרוּחַ אֶל יֶרֶק הַגַּנָּה,
הוּא לֹחֵשׁ, הוּא מְפַתֶּה בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה:
"רְאֵה, עֶלֶם חֲמוּדוֹת, מָה עַרְשִׂי רַעֲנַנָּה,
הִתְעַנֵּג בְּטֶרֶם רֵאָתְךָ נָמַקָּה".
בפזמונו של אלתרמן הרוח מפתה את הצעירה לבוא אחריו בדרך אל אהובהּ, ומדיח אותה מדרך הישר אל השביל הצר והחשוך השרוי בערפל. כדאי לשים לב לצורת הפועַל שנוקט הרוח בלשון ציווּי – "בּוֹאִי". צורה זו כשלעצמה, בלי תוספת של אותיות השימוש, מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד בסיפור אמנון ותמר: "וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי" (שמ"ב יג, יא). וגם כאשר מוסיפים לצורת הפועַל "בּוֹאִי" את ו"ו החיבור, מופיעה צורה זו בתנ"ך בהקשרים סקסואליים מובהקים: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (שיר השירים ד, טז). יתר על כן: גם בלי שנעורר את הפסוקים מרִבצם, הן ברור מאליו שצעירה לוהטת מאהבה ומתשוקה, המסתכנת ויוצאת לבדה בלילה, בהיחבא וללא כל ליוּוי, אל בית אהובהּ המרוחק ממקום מגוריה, אינה עושה כן אך ורק כדי לראות את פניו.
האם תוביל הרוח במילות הפיתוי שלה ("בּוֹאִי, בּוֹאִי") את הצעירה הַישֵר אל דודהּ שבמרומי ההר? כאמור, צירופי המילים שבשיר מעלים השתמעויות של סכנה, ואפילו סכנת מוות. גם הגיא וגם ההר שוכנים בערפל ובענן, והאיל אינו יוצא מן הסבך (רמזי עקדה). נרמז כאן לכאורה גם סופה הטרגי של בת יפתח: "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל-בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ [...] וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה [...] וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי [...] וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ" (שופטים יא, לד-לט). וכאן, בשיר "ליל גליל", לא גדי ולא איל, ואף לא שֵֹה לעולה יוצא אל השביל בלילה, שהרי הרועים כבר העיזו את הצאן אל הדיר. רק לִבּהּ של אביגיל יוצא בלילה אל אהובהּ.
•
ד"ר יוסף גלובינסקי, רופא עיניים במקצועו ואלתרמניסט בנשמתו, העלה בפורום של "אתר נתן אלתרמן" (בעריכת דוד גוטרזון) אפשרות נועזת ומרתקת שלפיה מדובר באהבה אסורה בין צעירה יהודייה לצעיר דרוזי כמו בסיפור על אביגיל אחות דוד, שנקשרה ליתרא הישמעאלי (קבר יתרו שבגליל הוא כידוע אתר קדוש לדרוזים). מקרים כאלה דוּוחו לא פעם בעיתונות של שנות השלושים, אפילו בעיצומן של "מאורעות הדמים" שפקדו את היישוב. לפי ד"ר גלובינסקי הסתובבה אגדה במושבה יסוד המעלה, שנערה רועה יהודייה התאהבה בבחור דרוזי והלכה אחריו לגליל ולא נמצאו עקבותיה עד היום. ומדוע לא נקשור את סיפורהּ של אביגיל, גיבורת השיר, עם אביגיל הכרמלית, אשת דוד? בעיקר משום שלפנינו שיר גלילי מובהק, ואילו כרמל המקראית, שבָּהּ ישבו נבל הכרמלי ואשתו אביגיל, אינה ממוקמת בגליל אלא בדרום הר חברון (בשנת 2001 אף הוקם במועצה האזורית הר חברון מאחז בשם "אביגיל" על-שם אביגיל הכרמלית).
לפי פירושו של ד"ר גלובינסקי, המקום מי מרום שבתנ"ך הוא אגם החולה,5 הכפר יסוד המעלה נקרא במקורו "קולוניה מי מרום". נחל "קליל" הוא הנחל המנקז את אגם החולה לירדן. תל דן (דיין) נקרא בעבר בשם תל אל-קאדי. ייתכן אפוא שצעירה בחורה מאזור עמק החולה התאהבה כמו אביגיל של אלתרמן עם דרוזי מהגליל, ובנקודת ההוֹוה של השיר היא עומדת על פרשת דרכים, בין שני שבילים, המרמזים על שתי האפשרויות המנוגדות העומדות לפניה. אופציה אחת היא ההליכה לדן (לקאדי) כדי להצטרף אל הדרוזים, והשנייה – לצרף את הדרוזי ליהודים שבעמק הירדן. האופציה של "שְׁבִיל בָּהָר מוֹלִיךְ לְדָן" איננה מעשית כל כך, שהרי העדה הדרוזית היא עדה מתבדלת (אם כי לגבי הצטרפותן של נשים לעדה אין הקאדי מחמיר כל כך). נותרה כאן כביכול האופציה הנוחה והמעשית יותר: "רַד דּוֹדִי אֶל הַיַּרְדֵּן ".
ייתכן שככלות הכול אין מדובר באסון דמים נורא, אלא בהתגיירות של "רומיאו" מהרי הגליל שלִבּוֹ יוצא אל "יוליה" מעמק החוּלה. הלחן, מכל מקום – לדעת המוזיקולוג פרופ' מיכאל וולפה – מלמד על סינתזה מופלאה של מוזיקה ערבית עם מוזיקה אשכנזית-חסידית, ואילו אליהו הכהן מגלה בו בצורה משכנעת ביותר סממנים מֶלודיים איטלקיים.6 כך או כך, ייתכן שאלתרמן, שנהג לעבוד במשותף עם מלחיניו, ביקש ממרדכי זעירא לצרף יסודות מערביים וערביים, שיבטאו סינתזה בין אוהבים המשתייכים לשני עמים ולשתי דתות.
פירושו של ד"ר יוסף גלובינסקי הוא פירוש מעניין ומסקרן, שחסרונו היחיד הוא שהוא נשאר בבחינת השערה המסתמכת על רמזים המוכמנים לכאורה בטקסט ואין הוא מגוּבּה בעובדות ובראָיות כלשהן. האם באמת הייתה צעירה מיסוד המעלה, או ממקום אחר בסביבת עמק החולה, שהתאהבה בדרוזי מן הגליל והלכה אחריו? ומה עלה בגורלה? ומה עלה בגורל השניים? מי יודע?! אולי קוראי עיתון חדשות בן עזר יסייעו בפתרון התעלומה.
הערות:
https://www.youtube.com/watch?v=Vzx2QxX5tfA. יש לציין כי בכרך א' של פזמונים ושירי זמר (בעריכת מנחם דורמן), שבּוֹ כלולים פזמוני "המטאטא" אין הפזמון "ליל גליל" כלול (בתכנית נ"ו של "המטאטא" נכלל רק הפזמון "תפוחי זהב"). השיר צורף לכרך ב' של פזמונים ושירי זמר, תחת הכותרת "פזמונים מכל הזמנים".
ה-geminatio (הכפלת המילה) היא תחבולה האופיינית ללשון שירתו של אלתרמן, וראו על כך בספרי עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן, תל-אביב 2021, עמ' 244 – 245.
תיאור הענן השוכן על ההר נקשר לתיאורים בשמות כד, טז; שמות מ, לה; במדבר ט, יז-יח; במדבר ט, כב; במדבר י, יב. בעל אלה מתואר הענן ששכן על המשכן, או הִנחה את העם. עמוד הענן הוא כוח אלוהי שהִנחה את העם להאיר לו את הדרך אל הארץ, ואילו כאן הענן חוסם את דרכה של אביגיל, והרוח מציעה לה להנחותה בדרך אל אהובהּ.
נעמי שמר הושפעה משירו זה של אלתרמן בשירה "נומי נוגה", הפותח במילים "רוח קל עובר בלילה", ובו תיאורים של הדשא שבמדרונים המתכסה בשמיכת עננים ושל עצי האשל העומדים על הירדן.
מי מרום – המקום שאליו נועדו מלכי הצפון עם יבין מלך חצור כדי לעלות למלחמה על ישראל. איתורו המדויק של המקום שנוי במחלוקת. בעבר נהגו לזהותו עם החולה, אך כיום טוענים החוקרים שזיהוי זה אינו נכון. וראו: https://daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3759
בהרצאה מיום 5 – 6 בספטמבר 2014. וראו: https://youtu.be/97enHzGf5Kk