אפשר לכתוב שירה נועזת גם במעוזי הציונות הדתית
עודכן: 27 בפבר׳ 2023
משיב הרוח (גיליון יז): מבחר שירים תשנ"ה-תשס"ה
פורסם: הארץ , 09/10/2005
...מה מסתתר מאחורי התווית "שירה יהודית-ישראלית", הממירה את התווית "שירה עברית", ששימשה במאתיים השנים האחרונות? החשש פן תרתיע התווית "שירה דתית" את הקוראים? ואולי הרצון להיבדל מן המתירנות של הצעיר החילוני שנמשך לנעשה במזרח הרחוק ובדרום-אמריקה יותר מאשר לנעשה בתוך הבית פנימה? שמא זוהי תגובת-נגד לתכתיביה של אופנת הרב-תרבותיות, הפלורליסטית להלכה והאוניפורמית למעשה? ואולי מלמדת התווית על סלידה מהצביעות של האידאולוגיות הבתר-מודרניסטיות, המעודדות גילויי פתיחות והבנה כלפי "הזר" ו"האחר" בתנאי שאיננו בן-עמך? דומה שמוטיבציות רבות, מודעות ושאינן מודעות, משמשות כאן בערבוביה....
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
משיב הרוח ומוריד הטל
משיב הרוח (גיליון יז: מבחר שירים תשנ"ה-תשס"ה)
עורכים: אליעז כהן, יורם ניסינוביץ, שמואל קליין, עוזי שביט, לאה שניר. הקיבוץ המאוחד, תשס"ה.
בעיצומה של יללת תנים מתמשכת על הידרדרות השירה העברית בעידן תקשורת ההמונים והכפר הגלובלי, מבצבצים פה ושם גילויי שירה מקורית ומגוּונת, מלאת רגש ומחשבה. חלקם יכול להתחרוֹת במיטב השירה המתהווה בבירות התרבות בעולם, אך בהעדר כתב-עת מרכזי, המאגד את כלל סופרי ישראל, בוקעים כיום הקולות החדשים מתוך ביטאונים כיתתיים, המשקפים את הנעשה במגזר צר, זה או אחר. רק לעתים מבקיעים ביטאונים אלה דרך לתודעה הציבורית, שכּּן מלכתחילה נועדו להזין קהל יעד מוגדר ולהיזוֹן ממנו.
אחד מאלה הוא משיב הרוח "כתב-עת לשירה יהודית ישראלית", שנוסד לפני עשור ויותר, העמיד 17 גיליונות עשירי תוכן וצורה, ומייסדיו כבר קבעו לעצמם בקעה להתגדר בה. חרף הגיווּן העצום הניכּר במבחר שלפנינו, למשוררי משיב הרוח יש סימני-היכר כיתתיים, ניתנים לזיהוי. הם שואבים את כוחם ותמונת-עולמם מהזיקה למקורות הקדומים, אך מחוברים להווה ומפגינים ערכי אסתטיקה, שלא יצאו מבית-מדרשה של אותה יהדות פרושית, המתנזרת מכל "פֶּּסל" וכל "תמונה". סימפטומטית, בכרך בן למעלה ממאה שירים, פרי-עטם של 15 משוררים, לא מצאתי את המילה "משיח", וזה אומר "דרשני".
מה מסתתר מאחורי התווית "שירה יהודית ישראלית", הממירה את התווית "שירה עברית", ששימשה במאתיים השנים האחרונות? החשש פן תרתיע התווית "שירה דתית" את הקוראים? ואולי הרצון להיבדל מהמתירנות חסרת-הרסן של הצעיר החילוני שנמשך לנעשה במזרח הרחוק ובדרום-אמריקה יותר מאשר לנעשה בתוך הבית פנימה? שמא זוהי תגובת-נגד לתכתיביה של אופנת הרב-תרבותיוּת, הפלורליסטית להלכה והאוניפורמית למעשה? ואולי מלמדת התווית על סלידה מהצביעוּת של האידאולוגיות הבתר-מודרניסטיות, המעודדות גילויי פתיחות והבנה כלפי "הזר" ו"האחר", בתנאי שאיננו בן-עַמך? דומה שמוטיבציות רבות, מוּדעות ושאינן מוּדעות, משמשות כאן בערבוביה.
מאליה עולה השאלה: היש מקום לדיאלוג כלשהו בין שירי אהרן שבתאי על איבריה המוצנעים של אישתו השנייה או השלישית, לשיריהם של חניכי ישיבות ובוגרות בתי-אולפנא, המשובצים ברמיזות לסיפורי שלוש האימהות ולאתרי ארץ-ישראל? ובכלל, היש מן המשותף בין נערה משינקין עם נזם זהב בטבורה החשוף, שמושגיה שאובים מסרטוני אם.טי.וי, לנוער ההתנחלויות, המבדיל בין קודש לחול ואומר ב"שמחת תורה" את תפילת "מַשיב הרוח ומוריד הגשם"? אלה ואלה משתמשים באותיות מרובעות ובמילים מתוך המילון העברי, אך תהום בלתי-ניתנת-לגישור פעורה ביניהם.
דומה שבמשיב הרוח מנסים להראות באותות ובמופתים שניתן בכל-זאת למצוא חוטי זיקה סמויים בין העולמות המנוגדים: שאפשר לכתוב שירה נועזת, משובצת בביטויי עגה עכשוויים ("אחל'ה", "הזאתי", "דאו'ין") במעוזי הציונות הדתית; שצעירים דתיים יכולים להיות ליברליים והומניסטיים לא פחות מִבּני-גילם התרמילאים, שכל שבילי תאילנד נהירים להם; שגברים יכולים לכתוב ב"קול נשי", ונשים יכולות לתת ניב-שפתיים למאוויהן הארוטיים הכמוסים; שהצעיר הדתי מכיר את שירי יונה ווֹלך, שקראה תיגר על כל קודשי ישראל, אוהב אותם ומושפע מהם. אף-על-פי-כן, המוטיבים החוזרים כאן אינם מאפיינים את השירה החילונית בת-ימינו: יש בשירי משיב הרוח ריבוי רמיזות לסיפורי האבות והאימהות, השזורים בסיפורים משפחתיים; יש בהם אזכורים רבים לכלולות, לחג ולשבת. מבין שיטיהם עולים הדיה של לשון תפילה, ורבים הם מִשקעי הטראומות הלאומיות, האישיות והקולקטיביות, למן השואה ועד לטרור הפלשתינאי (כאן עומדים משוררי משיב הרוח בעמדה אופוזיציונית לזרם המרכזי בשירתנו, המתרחק מהלאומיוּת כמפני האש, ואף אינם מגלים אותה ניטרליוּת צוננת ומרוחקת של "נציגי האו"ם" שבמקומותינו).
מן המצולה הרותחת של השירה העברית המתהווה כבר יצאו בדור האחרון שני גלי שירה אמונית, שהצליחו לסחוף בעקבותיהם משוררים צעירים וּותיקים, שאינם בני המגזר הדתי. בגל הראשון – משוררים כדוגמת אדמיאל קוסמן, חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, יונדב קפלון, רבקה מרים, בנימין שבילי, מנחם לורברבוים – רוּבּם משוררי דימוי (בצִדם ניתן להזכיר משוררים כדוגמת חמוטל בר-יוסף, יוסף עוזר, פיצ'י יהורם בן-מאיר ואחרים, ששיריהם מגלים שליטה מרשימה במיתרי הלשון העברית ובתיבת התהודה העשירה שלה). בגל השני – משוררים צעירים יותר, רוּבּם ילידי שנות השבעים, משוררי משיב הרוח (נחום פצ'ניק, אליעז כהן, יורם ניסינוביץ, שמואל קליין, נעמה שקד, איה סומך, אבישר הר-שפי, שור ענתבי ועוד), אף הם מהמגזר הדתי. תקופת "הרֵעות", שבּה משוררים ממגזרים אחרים חיפשו בעלי-ברית, התאגדו בחבורות ולא משו מבית-הקפה שלהם, חלפה ועברה כמדומה מן העולם (הכללה זו בדבר היעלמות החבורה מנוף חיי-הרוח שלנו אינה מביאה בחשבון אותן סדנאות יצירה ממוסחרות ומתוקשרות, שבהן התסיסה הרוחנית כבר כוסתה מזמן בים שיקולי החומר).
אין מדובר בקבוצות העשויות מקשה אחת: יש בתוכָן משוררים שהגיעו מעולם האמונה וגדלו בתוכו, ויש שגדלו "מאחורי הגדר" והגיעו לאמונה במאוחר; יש כאן גוונים שונים ביחס לנושא הלאומי, לשאלת "מיהו יהודי?", לשאלות ארץ-ישראל ויישובה (כניכּר מגיליון ט"ז, שהוקדש לנושא ההתנתקות). לפנינו קשת רחבה של השקפות, דעות, פואטיקות, סגנונות. אף-על-פי-כן, לפנינו קבוצה, שראוי לתת בה סימנים ולעקוב אחריה בסקרנות, כי היא עשויה להיות, אם תתמיד ותתפתח, אחת התופעות המשמעותיות בשירה העברית באלף השלישי – בתקופה שבּה כבר אין קבוצות משוררים, הכול עובר תהליכי הפרטה, כל אחד חי בד' אמות ועושה לביתו.
בספרו מסע אל תום האלף תיאר א"ב יהושע את הרב בן-עטר, ברומזו שימי-הביניים החשוכים בעצם לא היו חשוכים כל-כך, ודווקא בימינו עתירי הקִדמה, רב שהוא משורר הוא בגדר תופעה בלתי-מצויה. מדוע היו אצלנו השירה והדת "קווים מקבילים" שלא ייפגשו? כי בצד דרשות-של-דופי שנשמעו מפי חז"ל על שירת יוון, נשמע לאורך הדורות הרעיון שלפיו השירה (במיוחד השירה המושרת שמפתה את המאזין ומעוררת את יצריו) היא עניין למתייוונים נהנתנים, ולא לבני-ישראל המתנזרים מהנאות היצר. לפי קו היגיון זה, שירה אינה אלא "ציצים ופרחים", וכל מטרתה שעשוע והנאה אסתטית, חנות בשמים משוללת כל תועלת. הדים מרעיון זה נמשכים אפילו עד לשנות מִפנה המאה. ב"תעודת השילוח" קבע אחד-העם נחרצות, כי "בשעה זו" של מאבק לאומי, אין צורך בשירי טבע ואהבה; מי שלִבּו חפץ בהם ימצא אותם מלוא-חופניים בלשונות העמים. על-כן לא נטלה היהדות הדתית חלק בשירה העברית החדשה, והמעטים שהסתננו אליה היו טיפוסים נועזים ויוצאי-דופן ששילמו על תעוזתם מחיר כבד.
בדור האחרון השתנה המצב לגמרי: בבתי-האולפנא מעודדים לימודי מוזיקה, אמנות פלסטית, אדריכלות, תאטרון וכתיבה יוצרת. היוצרים כבר אינם מוּקעים בשל אמנותם. הם אף אינם משלמים עליה מחיר כבד, ואין בעשייתם צעד אנטי-מִמסדי, פורץ גבולות ומוסרות. אדרבה, כשציווה הרב צבי טאו, ראש ישיבת "מרכז הרב", להחרים את משיב הרוח, הוא גרם להעלאת קרנו בין כותלי הישיבה. האברכים החלו לקרוא את גיליונותיו במחתרת, כמתואר ב"המתמיד" של ביאליק: "אַף-יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים, / וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת: / הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים, / הַשֵּׁנִי – עַל-סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת, / הַשְּׁלִישִׁי – כִּי-מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר / מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ, / הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר / בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ."
פרופ' ראלף כהן, עורך כתב-העת New Literary History, קבע כלל שראוי להיחקק בתודעה: דורות בשירה ניכרים יותר במה שבניהם לא יעשו לעולם מאשר במה שניכּר בכתיבתם בפועַל. משמע, מצווֹת "לא תעשה" גוברות על מצוות "עשֵה". ובאמת, מה משותף לעמיחי, לנתן זך וּלדליה רביקוביץ? בעיקר מה שלעולם לא ייכנס ליצירתם, כגון רעיון "המשורר הלאומי", שנולד באירופה של שנות "אביב העמים", והפך זר לחלוטין לגבי משוררי הדור האינדיווידואליסטי הזה, בעל המגמה האוניברסליסטית; ומכיווּן אחר: הצירופים האוקסימורוניים העזים של בני "אסכולת שלונסקי", כמו גם הריתמוס והחריזה הכמו-רוסיים שלהם לא התאימו למשוררי "דור המדינה", שבחרו בלשון ההמעטה.
מה, אם כן, משותף לקבוצת המשוררים של משיב הרוח? כאן הדיפרנציאציה ניכרת לא פחות אצל קודמיהם. המשותף למשוררים צעירים אלה, רובם ילידי שנות השבעים, ניכּר בגילוי הלב, בהיחשפות האישית, ביחס לאלוהות ובשימוש הבלתי שגור בלשון המקורות, שאינו דומה לשימושם של ביאליק, שלונסקי ועמיחי, שהפגישו אף הם בשעתם בין טקסטים מקודשים לעניינים שבחולין. ניכר שבתיאורי ההוי"ה משוררי משיב הרוח בוחנים ללא-הרף את הגבולות: מה מותר שייכתב בלי להופכם לפורצי גדר. נחום פצ'ניק ב"תפילה אחת בציבור" מטיח, ספק כלפי שמים ספק כלפי עצמו, בלשון המהפכת את קריאת "לֵךְ לְךָ": "הֵא לְךָ, / נְדוּדִים הַרְבֵּה הֵא לְךָ / מָרִים כְּלַעֲנַת הַבְּדִידוּת [...] הִנֵּה לְךָ עַכְשָׁו / מִתְּפִלַּת פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל / אֲשֶׁר דָּרַשְׁתָּ / בְּגַעְגּוּעֶיךָ צוֹעֲקִים עַל לֵב חוֹטְאֶיךָ" (עמ' 9). אליעז כהן כורך ב"יחוד שֵם" ענייני אמונה וארוטיקה: "אֵיךְ אָחַזְנוּ / כָּל אֶחָד, אַחַת / קָצֵהוּ הָאַחֵר שֶׁל צִיצִיּוֹתַי / וְקֵרַבְנוּ אֶצְבַּע רוֹעֶדֶת / אֶל מֶרְכַּז קְשָׁרֶיהָ / מָקוֹם שָׁם [...] יִחוּד שֵׁם הֲוָיָה / נוֹצָר" (עמ' 57). סיון הר-שפי מתארת את אלוהיה, דרך עיני אשת לוט, בדמות שכנה רכלנית: "אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר אִתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים / בְּמִטְבַּח הָאֹהֶל הוּא מִסְתּוֹדֵד אִתִּי / כְּמוֹ שְׁכֵנָה. / [...] אֱ-לֹהֵי הַיֹּפִי וְהַדִּיסוֹנַנְס" (עמ' 71).
אף שלשונם של משוררי משיב הרוח מעוגנת במקורות, ניכּר הרצון לפרוץ מתוך יריעות אוהל-שם אל מחוזות שבהם מתקיים שיח אלטרנטיבי. אולי דווקא משום שיש כאן מוּדעות רבה לגבי אפשרויותיה הבלתי-מוגבלות של הלשון הבין-טקסטואלית, משוררי משיב הרוח משתדלים לפרוץ את גבולות המשבצת התרבותית המוגבלת שבה אנשים נוהגים לשבץ את המשורר הדתי אגב-גררא, מתוך דפוסי חשיבה שבלוניים. יורם ניסינוביץ ב"פיגוע" מלכד את דמותו של משה עם המשורר, ובאמצעות הקולות והברקים של הפיגוע יוצר מין מעמד הר-סיני מהופך, המתחולל בתוך הנפש פנימה: "אֲנִי מְבַקֵּשׁ בְּרִית חֲדָשָׁה / כְּמוֹ אָז כְּשֶׁנִּהְיֵיתִי לְעַם / וַאֲצִילוּת / וְעוֹר פָּנַי קוֹרֵן [...] אֲנִי רוֹצֶה לִפְגֹּעַ /בּוֹ, לִרְאוֹת מַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר / בְּתוֹךְ הַקּוֹלוֹת וְהַבְּרָקִים שֶׁל הַלֵּב" (עמ' 34).
לפנינו קולות חדשים, שראוי להפנות אליהם מגבירי-קול וזרקורים. ואולם, כדי ששירתם של משוררי משיב הרוח תהפוך מטל-שחרות לגשמי-נדבה, עליה לחדד את ייחודה עוד יותר. משוררים כדוגמת יל"ג, ביאליק, אצ"ג אמרו דבריהם ללא פרכוס, גם כאשר הציבור חשב שדבריהם מרים ממוות. שיריהם של משוררי משיב הרוח יכולים להגיע לכל מגזריה של החברה מבלי שיעוררו נגדם תרעומת. אוהדיהם יאמרו שהם מהווים גשר חשוב בתקופה של קיטוב ושנאת אחים. המקטרגים יטענו שהם משתדלים "להלך בין הטיפות", מחשש פן יחטאו לכללי התקינות הפוליטית.
כמי שמבקשת לראות את חצי הכוס המלאה, אחזור ואדגיש שרק משוררי המגזר הדתי מכירים כיום בחשיבות עקרון הסינֶרגיה, שלפיו שתוצאת המאמץ הקולקטיבי גדולה מסכום המרכיבים. ובאמת, קובץ י"ז של משיב הרוח, שהוא מבחר מעשור שלם הניב תוצאה סינרגטית מרשימה, ששום מאמץ אישי של יוצר כלשהו מבני-הקבוצה, פורה ומוכשר ככל שיהא, לא הצליח להעמיד עד כה. זוהי כוחה של שותפות מרצון, המבוססת על רעותם של בני הקבוצה ועל תחרות בריאה וחיובית שלהם איש ברעהו. אלתרמן, שראה במו-עיניו איך הביאה הפוליטיקה לפירוד בחבורה שבתוכה פעל, כתב ב"נתפרדה החבילה" בעצב מהורהר: "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט / וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים / לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, / אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים". הוא היצֵר על המעבר המהיר של החברה ממצב קולקטיביסטי, שבּו "כל ישראל ערֵבים זה לזה", למצב של אטומיזציה , שבּו איש-איש לאוהלו ולבִצעו. הקבוצה של משיב הרוח מוכיחה אל-נכון, שהרֵעות הופכת את המפעל הגדול לאפשרי ושהתהליכים בעולם-הרוח אינם חד-סטריים.