על "הבלדה על משה יואל סלומון" מאת יורם טהרלב

פזמונו של יורם טהרלב "הבלדה על יואל-משה סלומון ושלושת רֵעיו" הייתה פרי שותפות צולחת של שלושה גאונים שהפיקו יחדיו שיר חד-פעמי בסוגו ובטיבו (מילים: יורם טהרלב; לחן: שלום חנוך; ביצוע: אריק איינשטיין). עד כמה סינֶרגנטי ואיכותי היה שיתוף הפעולה בין שלושת הרֵעים תעיד העובדה שיורם טהרלב כתב תחילה לקראת סוף השיר את המילים "הָעֵמֶק הֶעָכוֹר" (בעקבות הפסוק המקראי "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"; הושע ב, יז). היה זה אריק איינשטיין שביקש ממנו לשַׁנות את המילים ולהמירן במילים "הָעֵמֶק הָאָרוּר". השִׁכתוּב שהציע איינשטיין שיפר את הטקסט הן מִבּחינת הביצוע שלו הן מִבּחינת קליטתו על-ידי המאזינים. הצעה זו של אריק איינשטיין גם ניכּשה מתוך הטקסט את הצירוף שהוכנס אליו "אגב גררא", באופן אוטומטי. כך נמנע בשׂוּם-שׂכל שיבוצו של פסוק כנתינתו בטקסט "עממי" ומודרני. אלמלא השינוי היה סוף השיר קשה, מסורבל ומנופח שלא כדין.

השיר מוקדש לרעיון החלוצי שהנִחה את מקימי אֵם המושבות: להקים יישוב חקלאי-יצרני על קרקעות היישוב הערבי אוּמְלַבֶּס (בפי העם: "מֶלַבֶּס"). מתואר בו ביקורם במקום של הוגי הרעיון ביחד עם הרופא היפואי מזראקי, שהמליץ לחבורה שלא לרכוש את הקרקעות. לדברי הרופא, אם אין ציפורים במקום, סימן לא טוב הוא (כי ייתכן שהאוויר או המים מורעלים). הדוקטור השמיע חוות-דעת הגיונית בתכלית, אך המפעל הציוני לא קם תמיד על אדני ההיגיון. תמיד היו מעורבים בו גם העקשנות, החלום, והאוּטוֹפּיה.

לפי המסופר בבלדה של טהרלב, בעקבות חוות-הדעת של הרופא שָׁבו שלושת הרֵעים על עקביהם, רכובים על סוסיהם, ואילו יואל-משה סלומון החליט להישאר יחידי במקום ולעשות בו את הלילה. בטרם עלה השחר – כמו בבלדות אנגליות על אבירים אגדיים ובבלדות האמריקניות על החלוצים ומחפשי הזהב – צימח יואל-משה סלומון כנפיים של ציפור והִמריא בעזרתן אל-על (ואולם הפזמונאי מחזיר את קוראיו ומאזיניו אל קרקע המציאוּת, ומסיים את שירו במילים המעוגנות במציאוּת ה"פשוטה": "אוּלַי הָיָה זֶה רַק חֲלוֹם / אוּלַי רַק אַגָּדָה"):

שיר זה זכה להצלחה אדירה, והושמע אלפי פעמים מעל גלי האתר, אף זכה לחיקויים ולפרודיות, אך ביחד עם ההצלחה הגיעו גם המריבות. משפחותיהם של גיבורי השיר מחו נגד התפקיד המרכזי שהעניק יורם טהרלב ליואל-משה סלומון, שלדבריהם לא היה "הרוח החיה" בפרשה. הם מחו גם נגד הצגת שאר גיבורי השיר כדמויות פָּסיביות, שלא האמינו ברעיון ולא נטלו חלק במימושו. היו גם דמויות כדוגמת יהודה ראַבּ, שנטל חלק פעיל בייסוד פתח-תקווה, אך לא נזכר בשיר. בספרים על תולדות היישוב ניתן למצוא גירסאות רבות ומגוּונות על האירוע המכונן הזה.

ההיסטוריה של אֵם המושבות אמורה הייתה לעניין אותי, כי אבי סבתי אֵם-אבי, הרב בנימין קליר, התיישב בה בימי העלייה השנייה, ומוזיאון פתח-תקווה מקדיש מקום נכבד לפועלו. זרח ברנט היה חברו הטוב של סבי יחיאל רימון, אף הוא איש העלייה השנייה (אמי הורישה לנכדיה את המתנות היפות שקיבלה ממנו). ואולם, למען האמת עלי להודות ולהתוודות כי אני אוהבת ומוקירה את פזמונו של יורם טהרלב, גם אם אינו מדייק בנתונים ההיסטוריים. אני מקווה שמשפחות צאצאי המתיישבים הראשונים ימחלו לי אם אומַר שהרעיון החתרני המוּבּע בשיר מעניין אותי אף יותר מן הדיוק ההיסטורי שלו – הרעיון הברנרי של "אף-על-פי-כן", הממליץ לחולמים וללוחמים לצאת מן הקופסא ושלא לציית לשגרת המוסכמות; להיאבק במציאוּת חסרת סיכוי ולצאת עם ידיהם על העליונה.

וכך, במקום להטות אוזן לדברי הרופא, הממליץ לחבורה לנטוש את הרעיון להתיישב באוּמלַבֶּס, מתואר בשיר גיבור נונקונפורמיסטי המחליט להכות שורש במקום "המקולל", שנפסל בחוות-הדעת של הרופא, ולרכוש את אדמותיו. אכן, הציונוּת עשתה את צעדיה הראשונים בארץ באתרים מקוללים, נגועי קדחת, שבּהם אפילו קולן של ציפורים נאלם דום, כמסופר בפזמונו של טהרלב, והפכה אותם למושבות עם שדות מניבים ופרדסים נותני פרי. תודות לעקשנות, לאמונה ולהתמדה הפכו בִּיצות מפיצות מחלות ושורצות יתושים גורמי-מוות למקור מים חיים.

מעניין אותי גם הדיאלוג שצמח מתוך השיר עם הספרות העברית. בשיר האחרון מן המחזור "שירים שבאמצע" שבספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" (1965), תיאר אלתרמן את בעל הבית, המונה את כספו ואחר כך מצַמח נוצה,  כנפיים ומקור "עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן נִתֵּר עָלָה, / חָלַף עַל הָעִיר כְּצִפּוֹר גְּדוֹלָה". ויורם טהרלב כתב בעקבותיו: "פִּתְאֹם צָמְחוּ לְסָלוֹמוֹן כְּנָפַיִם שֶׁל צִפּוֹר. / לְאָן הוּא עָף, לְאָן פָּרַח / אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יֵדַע" (ניכרת כאן גם השפעת שורותיו של ביאליק ב"לא ידע איש מי היא" המתארות נערה שפרחה כציפור ואיש אינו יודע מאין באה ולאן נעלמה). בעקבות המשורר והפזמונאי שָׂם עמוס עוז בפי גיבורו ברומן "אותו הים" את המילים: "תראי מה שיצא באשמתך.  מילאת לו את הראש פֵיות וערפל ובעצמך לבשתְּ נוצות צימחתְּ מקור ועפתְּ לקור" ("אותו הים",  1999, עמ' 167). 

במיתולוגיה היוונית-רומית יש אמנם avian humanoids, כלומר, בני-אדם מצמיחי כנפיים, אך האגדה העברית אינה מתארת יצורים כאלה, חוץ מהמלאכים שאינם בני-אדם. עמוס עוז הודה בחוב שחבה יצירתו "אותו הים" ל"חגיגת קיץ" של אלתרמן, ודומה שגם יורם טהרלב היה מודה, אילו נשאל, שתמונת האיש המעלה אֶברה וחולף מעל לעיר ב"חגיגת קיץ" של אלתרמן השפיעה על עיצוב סופהּ של "הבלדה על משה-יואל סלומון ושלושת רֵעיו" (בספרי על פזמוני אלתרמן "כלניות" [שראה אור בדצמבר 2022] הראיתי את צִדו השני של המטבע: בערוב ימיו לא התעלם אלתרמן משורותיו של פזמונאי מתחיל כיורם טהרלב, שהיה צעיר מהמשורר בכשלושים שנה).

שאלות פְּנים-ספרותיות כאלה וכגון אלה מעסיקות אותי אגב קריאת הבלדות של יורם טהרלב. כאמור, איני חוקרת את נסיבות האירוע המתואר בבלדות אלה. את בדיקתו של הדיוק העובדתי אני משאירה לאותם היסטוריונים ואספנים של נתונים היסטוריים שזה עיסוקם. עם זאת, מצאתי את עצמי מהרהרת ביני לביני הרהור "פרוע": אפשר שמשה-יואל סלומון זכה מן ההפקר וקיבל כאן "מִזכֶּה" (credit) על חשבון רֵעיו, אך האם אך מקרה הוא שבני דור ההמשך של יַזָּם חלוצי כמוהו, שהחליט לדבוק במקום נגוע קדחת ולא לזוז ממנו על אף ההתראות של הרופא, הקימו את קונצרן "טבע" המשווק תרופות לעולם כולו?! הרצל – שחיבב אגדות ואוּטוֹפּיות – היה משבח את החלטתו של יואל-משה סלומון הצעיר ממנו בשנות דור לקצר את הדרך ולהקים יישוב יצרני. למקימי הממשלה של תחילת 2023 הוא היה ממליץ להיפטר מן הציניוּת שלהם כלפי "מתייוונים" כמונו, להתנער מחשדנוּת סתגרנית שהעלתה עובש ולפתוח אשנבים אחדים אל העולם הרחב.