חמודה וידידה ורעיה

פורסם: חדשות בן עזר גליון 1745 09/05/2022

לקריאה בקובץ PDF

בסוף ספרי "לנתיבהּ הנעלם: עִקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק" (תל-אביב 2000),1 גוללתי את סיפורה של חיה פיקהולץ (להלן: ח"פ) – סטודנטית יפת-תואר אשר נתלוותה לביאליק וסייעה לו בימי שהותו בלונדון בחורף 1931. מסעו זה של ביאליק ללונדון נועד לעודד את עשירי העיר לפתוח את הארנק ולהרים תרומה למען קידומו של הספר העברי בארץ-ישראל (אף למלא את קופתה הריקה של הוצאת "דביר" שנטלה על עצמה משימות שהתאימו למכוני מחקר הממומנים בכספי ציבור: לההדיר את אוצרותיה של הקלסיקה העברית מכל הדורות ולהוציאם לאור). השליחות נסתיימה בכישלון חרוץ.

ח"פ שלמדה במכון לחינוך שהיה מסונף לקינגס' קולג' הלונדוני, חָברה לסופר הצעיר מרדכי עובדיהו, שהיה שומע חופשי בקולג'. מרדכי עובדיהו נתבקש, או התנדב, לשמש מזכירו האישי של המשורר בעת שהותו בלונדון. הוא נדד עם ביאליק מ"בַּנקֶט" (נשף) אחד למשנהו, ועמד לצִדו בכל מגעיו עם המארחים הנמרצים, שלא חסו על כוחותיו של המשורר. ח"פ הצטרפה מיוזמתה אל שכנה לספסל הלימודים, ושני הסטודנטים סייעו לביאליק בתרגומים ובסידורים שונים, אף ליווּהו לכל מקום שאליו הוזמן. עובדיהו תיעד את מה שראה ושמע באותם ימים, והוציא לאור את זיכרונותיו בספרו "מפי ביאליק" (1951).2

עיון במכתבים, ששיגר ביאליק לידידיו ולשותפיו בהוצאת "דביר", מלמד שהשליחות ללונדון דיכאה את נפשו עד היסוד. יהודי העיר קפצו את ידיהם, וכל נאומיו בנשפי-ההתרמה השונים שנערכו ביָזמת ראשי הקהילה היהודית בלונדון לא נשאו פרי. הוא נאלץ לחזור ארצה בידיים ריקות.

פרשת ח"פ התפרסמה בפעם הראשונה בשנת 1984, במלאת חמישים שנה לפטירת המשורר ברשימתי "כבת? כאחות? ככלה?", שראתה אור בשני המשכים בעיתון "ידיעות אחרונות".3 ברשימה זו פורסמה בפעם הראשונה איגרת מסוגננת, ובה דברי אהבה ופרֵדה שכָּתב ביאליק לסטודנטית הנאה שהייתה בעבורו קרן אור בתוך הערפל והחשכה שאפפוהו באותם ימים שבהם טרח רבות והעלה חרס בידו. האיגרת לעלמה ח"פ שוגרה מפָּריז, שבָּהּ עשה המשורר ימים אחדים בזמן מסע שׁיבָתו הביתה.

למעשה, "איגרת אהבה" זו הייתה מונחת בידי שנים לא מעטות, אך נתבקשתי שלא לפרסמהּ. ורדה שטיינמן, אלמנתו של הסופר אליעזר שטיינמן ואִמם של הסופרים נתן ודוד שחם, שבביתה נמצאה האיגרת, טענה באוזני עמיתתי פרופ' חגית הלפרין, מנהלת הארכיונים במכון כץ, שמסרה לידיי את האיגרת, שביאליק כתב את הדברים לעלמה ח"פ "כדי לעזור לה בשידוכין". חרף ביטויי האהבה השזורים באיגרת זו, לא ראתה בה הגב' שטיינמן אלא מין "מכתב המלצה" מתחכם שאמור היה להעלות את ערכה של הצעירה האוחזת בו בעיני מחזריה. ייתכן שכך פירש את האיגרת הזאת גם אישהּ, הסופר אליעזר שטיינמן, שקשריו עם ח"פ הלכו אז ונתהדקו.

ח"פ זכתה לימים במשרת מורה לאנגלית בגימנסיה "גאולה" (היא נבחרה לדבריה מתוך עשרות מועמדים). לאחר שנתפרסמה רשימתי הנ"ל פנו אליי אחדים מתלמידיה, שסיפרו לי על דמות אקסצנטרית שבלטה תמיד – על רקע אווירת הצנע שהייתה נהוגה בארץ-ישראל המנדטורית – במלבושי vintage האלגנטיים והאנכרוניסטיים שלה שכמו נלקחו היישֵׁר מן המלתחה של גיבורות מחזותיו של צ'כוב.4 לאחר עלייתה ארצה, היא התקרבה כאמור לסופר אליעזר שטיינמן, שניהל ביחד עם שלונסקי מערכה מתוקשרת נגד ביאליק במטרה לגזול מ"המשורר הלאומי" את כתרו, והייתה לאשת-חיקו הקבועה, אך זוהי כבר פרשה אחרת שאיננה מעניינו של חקר ביאליק.

ח"פ הפקידה בידי שטיינמן את האיגרת, אך דרשה ממנו שלא לפרסמהּ. היא נצרה את תוכנהּ במשך שלושים ושלוש שנים כאתרוג בקופסה, הגם שהשמועה על תקופת ידידותה האישית עם ביאליק עברה מפֶּה לאוזן ולא נסתרה גם מתלמידיה הרבים. רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, לרבות שתי פגישות ממושכות פָּנים-אל-פנים, התירה לי ח"פ לפרסם את האיגרת שתובא להלן. בעיניי איגרת מסוגננת זו היא יצירת אמנות מושלמת, שניתן להפוך בה ולהפוך בה מבלי להגיע לסוף חִקרה. אין היא מסמך סתמי שנכתב על-אתר לאות פרֵדה ותודה, ורבים בה צירופי הלשון שאינם מתאימים למכתב אהבה אישי. ניכּר היטב שביאליק שקל היטב את ניסוחיו במאזניים דקים ומדויקים, ושאין באיגרת אפילו מילה אחת שנכתבה כלאחר יד, ללא מחשבה תחילה.

ח"פ התירה לי לפרסם את האיגרת רק בזמן שכבר שהתה במרכז לטיפול בחולים סופניים ("hospice") וידעה שימיה ספורים. זמן קצר לאחר פרסום מאמרי הלכה לעולמה האישה המרשימה הזאת, ששמרה על הופעה נאה ומוקפדת עד יום מותה. היא הורישה לי בצוואתה קופסה גדולה ובה עשרות מכתבי אהבה שקיבלה מידי סופרים ומשוררים שחיפשו את קרבתה. ואולם, לאחר ששמעתי מפי עורך-הדין שלה, שהתקשר אליי טלפונית, שאין בקופסה זו חומרים כלשהם הנוגעים לביאליק, ולאחר שמנה עורך-הדין באוזניי את שמות מחבּריהם של מכתבי האהבה שבקופסה, לא הלכתי לקחת את "הירושה" מחוסר עניין.

ומדוע? משום שהתחנכתי בחוגים לספרות של שנות השישים, באסכולה שהעמידה במרכז את הספרות ולא את פרטי הטריוויה שבימינו נוהגים לטווֹת סביבהּ משום-מה. צִדהּ הרכילותי של הספרות, הממקד את הזרקור אל עֵבר פרטי חייהם של הסופרים, גם אם אין לפרטים אלה כל קשר ליצירה, הוא למיטב הבנתי עניין לאספני זוטות שאינם יודעים אלא ללקט ולקטלג, או לעיתונאים רודפי סנסציות. כמי שהִטְמיעה והִפְנימה את הנחות היסוד שקבע חוקר הספרות החשוב נורתרוֹפּ פריי (Frye) בספרו Anatomy of Criticism, נראה לי שרק עיתונאי או ארכיבר היה ממהר לעוּט כמוצֵא שלל רב על תיבת המכתבים שהורישה לי ח"פ בצוואתה. יתר על כן: הסופרים שמכתביהם נאספו בתיבתה של ח"פ היו כולם סופרים נידחים, ולא ראיתי שום סיבה להקדיש להם זמן ומאמצי מחקר. היום קצר והמלאכה מרוּבּה.

ואולם כיום הצד הטריוויאלי הזה, הביוגרפי-רכילותי, פורח אפילו באוניברסיטאות, ולא אחת מיטשטשים הגבולות בין מחקר לעיתונות. אל התחום הקרוי "חקר הספרות" מסתפחים לא פעם אנשים נטולי הכשרה, הממהרים להכתיר את עצמם ללא צידוק בתואר "חוקר ספרות". הללו מתרחקים בדרך-כלל מכל עיסוק ביצירה הספרותית, שניתוחהּ המוּשׂכל דורש הכשרה וידע רב-תחומי; וכדי לחפות על חוסר התמצאותם בכלי המחקר האָנָליטיים הנדרשים לחקר הספרות (למִן הפרוזודיה, העוסקת ביחידות הטקסט המינימליות, ועד לאידֵאולוגיה, הנוסקת אל המחוזות הגבוהים ביותר שמעֵבר לטקסט) הם עוסקים במלאכת לקטנות שקדנית ש"מסביב לנקודה". את היצירה שבזכותה אנו עוסקים בספרות, דוחקים היום לקרן זווית, וכמעט שמשכיחים את קיומה. משל למה הדבר דומה? לאדם שמצא רימון, "קְלִפָּתוֹ אָכַל – תּוֹכוֹ זָרַק".

הרחבתי במקצת בנושא זה כדי להבהיר שלא פרטי רכילות ימצא הקורא במאמר זה, ומי שכותרתו פיתתה אותו להאמין שימצא כאן חומר סנסציוני, מוטב שימשוך ממנו את ידו כבר בשלב זה. גם כאשר נמסר לידיי לפני שנות דור צרור מכתביה של אירה יאן, הציירת שאהבה את ביאליק עד כְּלות בין השנים 1903 – 1919 (מסרה אותה לידיי עמיתתי פרופ' חמוטל בר-יוסף), היה ברור לי מלכתחילה שהדרך הראויה היחידה לחקור את הפָּרשה היא להאיר את התכתובת הזאת מצד השפעתו של הסיפור הביוגרפי שמאחוריה על יצירת ביאליק, ולא מִצד מסכת הרכילות שנטוותה סביב הפָּרשה במרוצת השנים.

שתי "אהובותיו" של ביאליק ניסו אמנם למשוך בעט סופרים, אך הן לא הגיעו להישגים אמנותיים הראויים לעמוד במרכזו של מחקר ספרותי מעמיק. הן אמורות לדעתי לעַניין את חוקרי הספרות (להבדיל מן העיתונאים היוצאים לצוד חומרי רכילות) לא כשלעצמן, במנותק מן ההֶקשר הביאליקאי, כי אם בזכות היותן קָטָליזטור שדִרבֵּן סופר ענק כביאליק להוציא מתחת ידו איגרות ויצירות שנכתבו למענן.

תמימוּת או התחכמוּת?

מִתוך פָּרשת ביאליק וח"פ – פָּרשה קצרה שלא ארכה אלא שבועות אחדים – נותרו שני מסמכים, שיר-הקדשה ואיגרת, הדורשים התבוננות שהויה שכּן הם מנוסחים בלשון המשתמעת לשתיים-שלוש פנים לכל הפחות. נותרה גם עדותה הסובייקטיבית של האישה הנאה, שלא נישאה מעולם, ונשארה ערירית כל ימיה, אפופת זיכרונות וחלומות רומנטיים שלפיהם ביאליק רצה לשאת אותה לאישה – חלומות שספק אם היו להם אחיזה במציאוּת האֶמפּירית (להבדיל מזו המדומיינת, התופחת בתוך הנפש פנימה והופכת ברבות השנים ל"אמת"). ניסוחיהם של שיר-ההקדשה ושל האיגרת עשויים לשפוך אור על התעלומה, בתנאי שיש ביד הקורא כלים לפירושו של טקסט ספרותי, להבדיל מטקסט אינפורמטיבי בענייני דיומא. ביאליק הסתמך כידוע על הקניינים השמורים ב"ארון הספרים העברי", ושימושי הלשון המעוּבּים שלו יש בהם כדי להטעות אדם שאינו מכיר את סגנונו הרמזני ורב-הרבדים. לא פלא שהם הטעו את הסטודנטית ח"פ שידיעותיה בעברית באותה עת היו דרדקיות למדיי.

לפנינו אחת החידות הסתומות בביוגרפיה של ביאליק: האם באמת נקלע המשורר בערוב ימיו לפרשת אהבה חטופה עם סטודנטית יפת-תואר, צעירה ממנו בכשלושים שנה? ואולי אין דברי האיגרת מרמזים אלא ליחס אבהי, חם ותמים, שרחש המשורר המזדקן כלפי העלמה הנאה שהאירה לו פנים? האם השאירה הפרשה חותָם ביצירתו, או חלפה על פניו כמשב רוח קל מבלי להשאיר אחריה כל רישום? אין מדובר כאן בשאלות של רכילות גרידא, אלא בחומר העשוי להאיר את מסכת ביאליק – האיש ויצירתו – באחד מפרקי הסיום שלה (שלחובר, הביוגרף שלו, לא הספיק לתעדם ולתארם).

עיתונאים שדיווחו על הפרשה בעקבות פרסום מאמרי ב"ידיעות אחרונות" מיהרו להכתיר את ח"פ בתואר "אהובתו של ביאליק". גם לאחרונה, בעקבות גילויו של שיר הקדשה שכָּתב המשורר לסטודנטית בידי חוקר הספרות דן הכט באפריל 2022, חזרו העיתונאים וכינו את ח"פ ללא כל צידוק בכינוי "אהובת המשורר". זהו לעניות דעתי תואר חסר שחר, שאפילו ההיגיון הפשוט (common sense) אמור היה להכחישו. הייתכן שפגישה קצרה, שבמהלכה עשתה ח"פ לביאליק שירותי תרגום אחדים – פגישה שלא הולידה (לאחר שעלתה ח"פ לארץ והתגוררה בתל-אביב) מערכת של יחסים של קִרבה, או אפילו ידידות אפלטונית, בין השניים – אינם יכולים להקנות לה את התואר הזה.

ואכן, החוקר דן הכט, שמצא במכון "גנזים" את הפנקס שבתוכו נכתב שיר-ההקדשה, נשמע מסויג לגבי תכניו של השיר שגילה וקשת משמעיו. ובדין, כל הראָיות מאותתות ששיר זה שנמצא בתוך פנקס יפה שנתן המשורר לח"פ במתנה, איננו שיר אהבה, אלא שיר ברכה לצעירה שאיחרה למצוא את בן-זוגה – שיר המאחל לעלמה המודאגת, העומדת על פרשת דרכים, שלא ירחק היום שבּוֹ תהיה אשת-איש ואֵם בישראל.

הקשר הזמני שהיה לסטודנטית ח"פ עם ביאליק בלונדון לא התמיד כאמור לאחר אותה פגישה קצרה בחורף 1931. רק לאחר ששלחה אליו מלונדון ביום י"ז באב תרצ"א תמונה, ועליה מילה אחת ויחידה "זכרני!!", שלח אליה ביאליק את ספר שיריו, ועליו הקדשה בת שתי מילים – "זכור ושמור". עדותהּ של ח"פ, שלפיה התאווה ביאליק לשאתה לאישה (כך סיפרה לי בפגישותינו), נראית לי משאלת-לב שאינה מעוגנת במציאוּת. שיר ההקדשה שחיבר לה איננו שיר אהבה והצעת נישואין, כפי שהיא פירשה את הדברים שלא כדין.

להלן אנסה להראות ולהוכיח שהפרשנות שנתנה ח"פ לדבריו של ביאליק באיגרת ובשיר-ההקדשה נשענה על הבנה לקויה ב"הבנת הנקרא". גם "איגרת האהבה" וגם "שיר האהבה" זורים רמזים שיכולים להתפרש לכאן ולכאן, וראוי להצטייד ב"בזכוכית מגדלת" כדי להבינם. כלל וכלל לא ברור אם מילותיהם של שני הטקסטים האלה הן מילים כנות או מתחכמות, תמימות או טעונות בהשתמעויות אֶרוטיות. כלל וכלל לא ברור אם הן נכתבו לח"פ באופן אישי ורגשי, או שביאליק חיבּרן "עם הפָּנים לאומה", ביודעו בשלב זה של חייו שכל מילה שישאיר אחריו תיבחן בשבע עיניים. ובכן, באיגרת ששיגר אליה המשורר מפריז ללונדון בחורף 1931 (איגרת שנמצאה כאמור בארכיון אליעזר שטיינמן) כתב ביאליק לח"פ כלהלן:

931/II/27 ערב שבת עם חשכה, פריז.

וחוזרת הקושיה למקומה: האם דברי האיגרת כנים,  או שמא איגרת זו רצופה במתכוון  במילים  ובצירופים, הטעונים בהשתמעויות יצריות ("פקדני", "מגעי אצבעותיך", "מה הרנינה קרבתך את בשרי", "כל נשיקה ונשיקה אשר חלקת לי בחסדך" וכו') כדי ליצור רשמים אֶרוטיים, גם אם אין להם אחיזה במציאוּת? לשונו העשירה של ביאליק, שהשתמשה בעת ובעונה אחת בהוראות הקלסיות והחדשות של העברית, אִפשרה לו לשחק במילים ולרמוז בעזרתן רמזים המתפרשִׁים לכאן ולכאן. אפילו המילה "החמודה" הפותחת את האיגרת היא מילה דו-משמעית. אפשר לראות בה אחת מאותן מילות פתיחה רגילות ותמימות, כמו "הנחמדה" או "החביבה" (מילים שאינן חשודות בכוונות ליבִּידינליות כלשהן). לעומת זאת, מי שיתעקש לחפש רמזים אֶרוטיים, יוכל לפרש את המילה "החמודה" כשם-תואר המציין אישה שהנפש חומדת אותה (עד לכדי הפרת הדיבֵּר העשירי – "לֹא תַחְמֹד").

האם הכינויים האנתרוֹפּוֹמורפיים הסמליים של השכינה, שמעניק כאן המשורר לעלמה ("בת", "אחות", "כלה") מרמזים על איסורי טאבו שנתגבהו בין השניים, או שמא להפך, על איסורים שנפרצו? ביאליק השתמש כאן במתכוון באֶפּיתטים מאוצר התמונות הלאומי, שמות-נרדפים של האומה ושל השבת גם יחד, המנטרלים אולי את ההשתמעויות האֶרוטיות שבאיגרת, ומעמידים את האהבה באור רוחני ונאצל, קדוש כמעט, כבחלק משירי האהבה הנודעים של ביאליק ("הכניסיני תחת כנפך" או "קומי צאי, אחותי כלה", וכמו בפיוט לשבת כדוגמת "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה"). האיגרת נוטעת אפוא רשמים סותרים באשר למהות היחסים ששררו בין השניים: כלל לא קל להבין מתוכה אם המשורר נוהג כאן דרך גבר בעלמה, או מביע רחשי לב אבהיים?

ח"פ סיפרה לי בפגישה האחרונה שלנו שביאליק נהג לשבח את הופעתה ה"שבתית" (ביאליק השתמש במילה "שבּת'דיק", שכּן השניים ניהלו לדבריה את שיחתם ביידיש). לטענתה, הוא כתב את שיר השבת הנודע שלו "אִמי זיכרונה לברכה" בעקבות סיפור טרגי שסיפרה לו על אירוע שאירע ביום שבּוֹ הגיחה אל אוויר העולם – יום שבּוֹ מתה אִמהּ בעת הלידה ובית הוריה עלה באש. האיגרת ששלח ביאליק לח"פ מסתיימת באורח כמעט-סמלי בהדלקת נרות השבת על ידי בעלת הבית שבה התארח המשורר – כסמל לאחדות המשפחה היהודית. כשתיאר ביאליק בשיריו הארוכים את אחדוּת המשפחה, תמיד נדרש באופן סימפטומטי, לתיאורים של הדלקת נרות וזמירות שבת וחג. מילות הברכה "שבת היא מלהתעצב" המשולבות באיגרת מבוססות על נוסח ברכה קבוע ואימפֶּרסונלי כמו "שבת שלום", שהתקבל באותה עת בוועד הלשון העברי, שביאליק עמד בראשו, ואין במילים אלה עדוּת לביטוי אישי ורגשי כלשהו.5

בתוך האיגרת שילב ביאליק, ראש ועד הלשון בארץ-ישראל דאז, גם רמז לדעתו בדיון פילולוגי שנערך באקדמיה בנושא השבת: ברוב המקרים בתנ"ך, במשנה ובתלמוד – המילה "שבת" היא לשון נקבה, כבפסוק "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם" (ויקרא טז, לא), וזה גם השימוש הרוֹוח בימינו. ואולם, בתנ"ך המילה "שבת" באה פעמים אחדות בלשון זכר, כבפסוק: "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיה נו, ב). וכאן הזכיר ביאליק את השבת, גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה: "שבת שלום ומבורך! ונשיקה של שבת! שבת היא מלהתעצב!", כאילו רמז ששתי האפשרויות תקפות. ברי, גם הכנסתו המרומזת של דיון פילולוגי לתוך המכתב מעיד שניסוחו של מכתב זה נועד לסופרים, הבקיאים ברזי הלשון העברית, ולא לנמענת שאִתה שוחח המשורר ביִידיש, שכן שליטתה בעברית באותה עת לא הייתה מספקת.

מעניין לציין בהקשר זה, שגם שתי מילות ההקדשה שנרשמו על הספר שנשלח לח"פ בתמוז תרצ"א – "זכור ושמור" – הן שתי מילות מפתח להבנת ציוויי השבת: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח) ו"שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה, יב), ותִלי תלים של דרשות נטווּ על ההבדל שבין "זכור" ל"שמור". את דמותה המאירה והמוארת של ח"פ קָשר אפוא ביאליק עם השבת – עם הטוהר, היופי והקדוּשה, היפוכם של ימי החולין הקודרים והמרופשים שעברו עליו במסעו ללונדון. תיאורים יצריים של אהבת בשָׂרים לוהטת (כבשירו "העיניים הרעבות" ובסיפורו "מאחורי הגדר") השאיר ביאליק לתיאורי התעלסות עם "שִׁקצה" תאוותנית, ולא עם בת ישראל כשֵׁרה שעדיין לא מצאה את בן זוגה.

מרדכי עובדיהו סיפר בזיכרונותיו שביאליק אמר לו: "כשרואה אני בת ישראל כשֵׁרה שהגיעה לפִרקהּ והיא שוממה בבתוליה, באין גואל לה – הריני פורש לקרן זווית ובוכה".6 ייתכן שדבריו אלה של ביאליק לא נאמרו אלא על ח"פ שחצתה אז את גיל שלושים והייתה כבר "רווקה זקֵנה" במונחי אותם ימים. ביאליק ראה לפניו בת ישראל שהגיעה לפרקהּ, והיא כמהה לממש את נשיותה – להינשא לבחיר לִבָּהּ ולהקים משפחה, ו... חתן אָיִן. על קשיי השידוכין של בנות ישראל נסבים רבים משירי העם של ביאליק ("בין נהר פרת", "יש לי גן", "לא ביום ולא בלילה", "למי אבן טובה", "אחת שתים", "בהבטחות שווא", "טווס זהבי", "יש פושט למרגלית יד", "תרזה יפה", וכן השיר הכמו-עממי "בת ישראל" הכלול בין שיריו "הקנוניים").

הנושא העסיק את המשורר גם מצִדו האנושי, בזכות האֶמפּתיה שגילה תמיד כלפי סִבלו של הזולת (וראו את תאוריו הרגישים לסבל הזולת בשירים כדוגמת "תיקון חצות": "וּכְיָתוֹם עָלוּב, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ / מְתֵי חֶסֶד תֵּת לוֹ כְסוּת לְחֹם – / כֵּן חֲשׂוּפֵי גַג תַּחְתֵּיהֶם שָׁחֲחוּ, / הִתְכַּנְּסוּ – וַיֵּאָנְקוּ דֹם). ואולם, נושא זה של בנות ישראל שאינן יכולות להקים משפחה העסיק את המשורר גם מצִדו הלאומי, הדֶמוגרפי. הוא הביע לא אחת את דאגתו לעתיד עַמו, שגידולו הטבעי הלך והצטמצם מחמת עוני, מלחמות ונדודים. מיעוט הנשים בקרב חלוצי העלייה השנייה גרם לכך שבארץ-ישראל נשארו רבים מהחלוצים ברווקותם, ואילו הצעירות שלא הורשו לעזוב את בית ההורים ולעלות ארצה בגפָּן נותרו בגולה לבכות על בתוליהן.

מכל מקום, ביאליק השתמש כאן בניב המצוי הרבה בספרות החסידית ובזו החילונית שתיארה את המציאוּת החסידית (למשל, בסיפורו הגנוז "בבית אבא", או אצל דבורה בארון בסיפורה "עגונה"). הוא בחר בניסוח כבול ומסוגנן ("פורש לקרן זווית ובוכה"), בעקבות יומא יט, ע"ב (ומשנה ה'), ולא חיפש ניסוח ספציפי וחד-פעמי שיבטא את אהבתו לאהובה ספציפית.

ואין זה הניסוח היחיד שאיננו אישי או רגשי. גם בנישוק פרקי האצבעות, המתואר באיגרת, יש משהו טקסי – לאו דווקא אישי, רגשי או אֶרוטי. מחווה זו, הנזכרת גם בתנ"ך (שמ"ב טו, ה), ניתנת לרוב בזמן ברכה מן האדם המאחל (שהוא בדרך-כלל אדם רם מעלה) לאדם המושיט את ידו כדי לקבל את האיחולים. אין מדובר בנשיקות על חלקת צווארה של האישה, או על איבריה המוצנעים.

אפשר להפוך במכתב עוד ועוד, אך אין לדברים סוף. כל מילה וכל צירוף-מילים שכּתב בו ביאליק מתהפכים לכל הגוונים. כל הראָיות הטקסטואליות מעידות שהאיגרת שכּתב ביאליק לח"פ היא יצירה מסוגננת העשויה מפסיפס של שברי פסוקים, ושאין היא מבטאת המיית לב לאמיתה. אילו כתב לסטודנטית הנאה מכתב אהבה פרטי ואישי, היוצא מנהמת הלב, ולא מכתב שנועד לתצוגה ולהתהדרות בעיני הזולת, הוא היה כותבו ביידיש, בלשון שבה שוחח עם ח"פ, ולא בעברית ספרותית הגדושה בצירופים מליציים כבולים. דומה שהמסמך שהשאיר ביאליק בידי ח"פ הוא מין tour de force של משורר המפגין את יכולתו לפני חבריו הסופרים.

אולי לא מיותר לציין כי חודשים אחדים לפני נסיעתו ללונדון פרצה בעיתונות הארץ-ישראלית והיהודית מערכה מתוקשרת סביב שיר-התוכחה של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שבעקבותיו כתבו סופרים ומדינאים אחדים נגד המשורר. מאמריו של שלונסקי, שפתחו את המתקפה האנטי-ביאליקאית הזאת, לעגו לביאליק ובנימת התנצחות זדונית הציגו אותו כמי שהוליד שיר אחד לזקונים, לאחר תקופת עקרות ממושכת, אף הִשווּ אותו בכוונה לדיזנגוף חשׂוּך-הבנים. אפשר שביאליק רמז כאן ליריביו, בחיוך אגבי, שעוד כוחו במותניו, והציג לפניהם במשתמע סיפור מפולפל על "רומן" שנפל בחיקו – סיפור המעיד לכאורה על כך שאין הוא "עץ יבש" כפי שהציגוהו שואניו במאמרי השטנה שכָּתבו נגדו.

ח"פ סיפרה לביאליק שבשלב זה של חייה עדיין קיננו בה לבטים רבים בקשר לעתידה. היא עדיין לא ידעה לאן עליה לִפנות, ומה יֵלד יום. ייתכן שההכֵּרות הקצרה שלה עם ביאליק עודדה אותה לעלות ארצה, ולקבוע את ביתה בתל-אביב, ולא להגר לאחת מ"מדינות הים". מכל מקום, בתקופת לונדון היו ידיעותיה בעברית עדיין דלוֹת למדיי, וספק אם ידעה לפרש את הרמזים הגלומים באיגרת ששלח אליה ביאליק. נחזור ונטען ששימושי הלשון באיגרת זו, העולה על גדותיו מרוב esprit, מאותתים שהדברים נכתבו בקריצת-עין למען חבריו הסופרים, יודעי ספר ויודעי ח"ן.

רעייתו של שטיינמן צדקה ככל הנראה בהערכתה: ביאליק צִייד ככל הנראה את ח"פ במין "מכתב המלצה" מפואר – "איגרת אהבה" שתעורר בכל רואיה את הרושם שמדובר באישה נחמדת, שאפילו המשורר הלאומי חושק בה וחפֵץ ביקרה. עשרות מכתבי האהבה שקיבלה לימים ח"פ ממחזריה עשויים כביכול להעיד שהתחבולה הצליחה. ח"פ הפכה לאחת הנשים המחוזרות בחוגי הספרות והאמנות של תל-אביב. אף-על-פי-כן, היא מעולם לא עמדה להינשא לאיש ממחזריה הרבים, ונשארה כאמור בערירותה כל ימי חייה.

"מה זאת אהבה" בעיני ביאליק

באיגרת המצוטטת לעיל העיד ביאליק על עצמו: "ואני הלא עטיתי אדרת נזירים זה שנים ואל אשה הכבדתי את רוחי ואת ראשי", ואמירה זו אומרת "דָּרשני!". האם המשורר שכּתב את המילים "אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – / מַה-זֹּאת אַהֲבָה?" ידע אהבה מה היא?

ביאליק התחתן כידוע בנישואי שידוך. דודיו, סוחרי עצים מז'יטומיר, השיאוהו עם בת שותפם, ר' שבח אוורבוך, שניהל ביחד אתם את עסקי היערות של אבי המשפחה – ר' משה-יעקב ביאליק. סופרים בני גילו, או צעירים ממנו בשנים אחדות, כבר לא נזקקו לעזרת השדכנים. הם זכו להינשא בנישואי אהבה, ואורחות חייהם היו משוחררים ומודרניים משלו.

בביתו התנהלו עדיין החיים לפי נוסחם של "מחזיקי נושנות" (כמתואר בסיפוריו הראשונים שנגנזו), וחבריו התחילו להקניט אותו על מנהגיו ה"בורגניים", ה"בעל-ביתיים". מפעם לפעם הוא חש צורך להשׂביע את רעבונם ולהשליך לעֶברם איזו עצם דשנה בדמות סיפור על פרשת אהבים עסיסית שכמעט ונפלה בחיקו, אלמלא בטלנותו שביטלה את כל העניין רגע לפני מימושו ("ואני – קרוב הייתי לאהבה. נפלה לכאן מן השמים בתולה יפה, פיזזה שלושה ימים רצופים [...] ונתעלמה [...] אל תגד לאיש. שומע אתה? הרוג אהרגך").7 איזו אירוניה!! הן ברור היה לכותב שהסוד הכמוס הזה יופץ ללא דיחוי בכל רחבי "קריית ספר" האודסאית...

זלמן שניאור, המטורזן וחובב הנשים, שהתגורר בנעוריו בביתם של מניה וחיים ביאליק, קִנטר לא פעם את המשורר על הפּוּריטניות שלו בעניינים ש"בינו לבינה". ביאליק לא התרשם מן הסיפורים שסיפרו לו ידידיו על שלושים ושש המאהבות שהיו ללורד ביירון, מחבּרהּ של הפואמה "דון ז'ואן". לימים, בערוב ימיו, אמר לצייר חיים גליקסברג שצייר את דיוקנו, ש"אמן צריך לכבוש את תאוות הבשר" ושאמן החי עם יותר מאישה אחת מוציא את כוחו לבטלה ויצירתו נשארת אימפוטנטית.8

דברים אלה נאמרו באוזני הצייר על סף הזִקנה, בנימה של "הֲבל הבלים", אך בעיצומה של פרשת אירה יאן, כשהיה ביאליק בשנות השלושים לחייו, הוא עדיין נקרע בין הכיווּן ה"הֶלניסטי", שקרא לו לשמוע לקול היֵצר ולטעום מן "הפרי האסור", לבין הכיווּן ה"הֶבּראיסטי", שהורה לו להחניק את יצריו ("הֶלֶניזם והֶבּראיזם" הם צמד מונחים ניטשיאני ששלט ביצירת ביאליק לסוגיהָ). בשנות השלושים לחייו נקרע אפוא ביאליק לא פעם בין המחויבות ל"אשת חוק" לבין המשיכה ל"אשת חיק" (חידוד של שלונסקי): בין רצונותיו כפרט המבקש ליהנות ממנעמי האהבה לבין חובתו לשמור על מעמדו של שליח-ציבור ו"משורר לאומי" שכל העיניים נשואות אליו. ניתן להיווכח שכאשר התעוררו מפעם לפעם נחשי היֵצר מתרדמתם, הכּיווּן ה"הֶבּראיסטי" הוא שהכריע בסופו של דבר.

ביצירותיו הוא קרא לא פעם דרור לדמיונו. שירי האהבה שלו "אַיֵּיך?" ו"ציפורת", למשל, הם לכאורה שירים של "אָכוֹל וְשָׁתוֹ" (carpe diem), העולים על גדותיהם מרוב תאוות חיים. אך מאחורי החזית הנהנתנית שלהם מבצבצים גם רעיונות לאומיים (שמקורם באותה הגות ניטשיאנית שפיעמה בין שורות שיריו) בדבר נזירותו של היהודי ושל שלוש הדתות המוֹנוֹתאיסטיות מדכאות היצר שהולידה תורת ישראל ובדבר רדיפתו של ה"יווני" בעל המזג ההֶלֶניסטי אחר חיי שעה והנאות דיוֹניסיוֹת בנות חלוף.

לחז"ל יש מיני המלצות בדבר הדרך שבָּהּ ראוי שינהג אדם שעה שאינו מצליח לכבוש את יצרו: "ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים [...] ויעשה מה שלִבּוֹ חָפֵץ – ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (חגיגה טז ע"א). האִם הֶתֵּר זה שהתירו חז"ל עלה בדעתו של ביאליק בעת שהחליט לנסוע בקיץ 1907 להולנד כדי להיפגש שם ביחידות עם אירה יאן, הרחק מאשתו ושלא תחת עינם הפקוחה של שלושת הפטריארכים של חייו: אביו הרוחני אחד-העם, "סבא" מנדלי ור' שבח אוורבוך, חותנו ומיטיבו, שהיה לו כאָב?

וייתכן שלא הוא יזם את הפגישה בהאג. אפשר שהציירת אירה יאן היא זו שנסעה ביזמתה לקונגרס בהאג כדי לפגוש שָׁם את ביאליק ביחידוּת, במנותק מסביבתו הטבעית – ממשפחתו, מחבריו וממאשרי-דרכו? כך או אחרת, דומה ששום קִרבה אֶרוטית לא התרחשה בהאג הרחוקה. ניתן להבין זאת ממכתב ששיגרה הציירת למשורר לאחר שלקחה אִתָּה את בִּתהּ הקטנה, ארזה את חפציה המעטים וברחה מאירופה לארץ-ישראל העות'מאנית של ימי העלייה השנייה. ממקום מגוריה בירושלים, כתבה אירה יאן לביאליק באוגוסט 1908 [?] לאחר שמישהו תרגם למענה לרוסית את השיר "הולכת את מעִמי" – שיר שהמשורר כתבוֹ לרגל פרֵדתו מן הציירת שסיפרה לו על החלטתה לנסוע לארץ-ישראל (בתקווה שהמשורר יעזוב את ביתו ויבוא ארצה בעקבותיה):

במילים אחרות, בשנים שבהן התרחשה פרשת אירה יאן, גם אם חלפו בראשו של ביאליק פה ושם הִרהורי עבֵרה, דומה שלא היה בו האומץ ועזוּת היצר שנתבקשו כדי להוציאם מן הכוח אל הפועַל. פעלו כאן כוחות רבים: היו עֲכָּבות של מוּסר, פרי חינוכו בבּית-סבא וב"ישיבה"; היה כאן חשש מפני שבט-מבטו של אחד-העם, מורהו ומאשר-דרכו. היו כאן גם חששות מפני הכאֵב שייגרם למשפחתו: ביאליק שהתייתם בגיל רך לא רצה לאכזב את חותנו, שהיה לו כאָב, אף ביקש גם לשמור על כבוד אשתו, נוות-ביתו. הוא ביקש גם להגן על כבודו שלו – כבודהּ של אישיות ציבורית שכל העיניים נשואות אליה.

ואם בהאג הרחוקה הוא ישב עם הציירת, שמערכת יחסיהם נפרשה על פני שש שנים תמימות לכל הפחות, בריחוק וללא כל מגע, ("כמו שני תלמידי ישיבה"), האם הוגן והגיוני לשעֵר שאֶפִּיזודה קלה של שעת בין-הערביים כמו פרשת ח"פ תתפרש בציבור כפרשת אהבים לוהטת, כפי שהתפרשה לאחרונה בתקשורת הכתובה והמשודרת?

שיר ההקדשה שנתגלה לאחרונה

לאחרונה נתגלה כאמור ב"גנזים" שיר הקדשה לא ידוע שכּתב ביאליק לח"פ על גבי פנקס של לוח שנה שאותו נתן לה במתנה לאות תודה (גם פנקס זה שמור היה בארכיונו של שטיינמן). גילהו כאמור החוקר דן הכט, שכּתב עליו מאמר המבהיר את נסיבות הגילוי.10 לשבחו של דן הכט ייאמר שהוא לא אץ לקבוע מסמרות באשר לטיב היחסים שהולידו את השיר. הוא אף הביע ספק אם מדובר בכלל בשיר אהבה.

ואלה מילות השיר:

להערכתי, אין מדובר כאן אלא בשיר הקדשה קל, ולא שיר אהבה של "דרך גבר בעלמה", ושהוא נכתב בנימה אבהית וקונדסית כאחת כמו עשרות שירי הקדשה אחרים שחיבּר המשורר במהלך חייו לאנשים צעירים (חלק מהם כלול ב"תוספת" של כל כתבי ביאליק בכרך אחד). לא קשה להיווכח שכמו בשירי הקדשה אחרים, שחיבר ביאליק לִבנות "המין היפה" (לילדוֹת ולנערוֹת, אך גם לעלמוֹת ולנשים מבוגרות) כל שורה חורזת בשמה של הנמענת. כך נהג בשירי הקדשה ל"בַּת-שֶׁבַע / מִקְּבוּצַת גֶּבַע", לגלילה אלוני ש"לֹא שְׁכַחְתִּיהָ חֲלִילָה", לפלורה גינצבורג, ללולי פולינקובסקי, ועוד. כך נהג גם בשירי הקדשה שחיבר לקטה דן, בעלת מלון "דן" ולילדה חמוטל ריגר (אם קוראים כל couplet בכל אחד משני שירי-ההקדשה האלה כאילו היה שורה ארוכה אחת). שירי ההזדמנות שחוּבּרו לעת מצוא הם ברוּבּם שירים מחויכים, שאותם כתב המשורר באירוניה קלה with his tongue in his cheek, ואין הם שירים המבטאים רגשות כנים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

עיון בכתב-היד מראה כי ניסוחהּ של השורה הראשונה היה: "אַל נָא תִּדְאֲגִי נַעֲרָה פְּתַיָּה", וביאליק תיקן את הפתיחה ל"אַל נָא תִּדְאֲגִי עַתָּה, פְּתַיָּה [...] מָחָר אֹמַר לָךְ שָׁלוֹם, חַיָּה" (והשווּ למילות הפנייה "אל נא תדאגי לי, חיה, נשמתי" בסיפורו של מנדלי "חם ויפת בעגלה", המתאר באירוניה קלה את דמותה של אישה שאינה שולטת בשום שפה כראוי, ומדברת בלשון בלולה ומבוללה). שורה זו מזכירה את סוף שירו האירוני המוקדם של ביאליק "נושנות", שבּוֹ העלמה המאוהבת מתרפקת על מחזרהּ ושואלת אותו בערגה: "הֲיַאֲרִיךְ, דּוֹד לְבָבִי, / הֲיַאֲרִיךְ לֵיל עֲדָנִים?"; אך הגבר המחזר אחריה (או המחבר המסתתר מאחורי גבו) מקצץ את כנפיה, ואומר לה: "דְּבָרִים אֵלֶּה, נַעֲרָה פֹתָה, / מַה־יְּשָׁנִים הֵם נוֹשָׁנִים!…".

ביאליק מחק את המילה "נערה" משיר ההקדשה לח"פ משני טעמים לכל הפחות: ח"פ הייתה כבר כבת שלושים (ולא מישהי שניתן לכנותה "נערה"). מלבד זאת לכינויים "נער" ו"נערה" אצל ביאליק (ולא אצלו בלבד) נתלווּ קונוטציות של סכלות ("נאַר" = "טיפש" ביידיש).11 לא היה לביאליק צורך בכפל-לשון. די היה במילה "פתיה" כדי לרמוז לנמענת שהיא גם טפשונת וגם טרף קל לפיתוי. ייתכן שהוא חש שדי היה לה לח"פ במחמאות אחדות מפיו כדי שתאמין בתמימותה שהקִרבה הקלה שנוצרה בינו לבינה בימי שהותו בלונדון תתמיד גם להבא ותציב את שניהם מתחת לחופה.

ובמאמר מוסגר: לא רק בשיר המוקדם "נושנות" השתמש ביאליק ב"מחמאה" שחָלַק לח"פ ("נַעֲרָה פֹתָה" או "פתיה"). גם ביצירתו הגדולה "אגדת שלושה וארבעה" (נוסח ב), שאותה חיבר רק שנתיים לפני מסעו ללונדון, כתב ביאליק: "פָּקֹד יִפְקֹד מֶלֶך יְהוּדָה [...] אֶת-בַּת אֲרָם הַקְּטַנָּה וְהַפּוֹתָה, אֲשֶר [...] תַּאֲמֵן לְמוֹצָא שְׂפָתָיו הַמְעֻדָּנוֹת וְהַנּוֹטְפוֹת נֹפֶת". מתברר שאת התארים "פתי", "פתיה" ו"פותה" הועיד ביאליק כאמור גם לטפשון/ת וגם למי שמתפתה בנקל ומאמין לכל דבר.

בלשון המקרא, השימוש במילה "פותה" ("וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב"; הושע ז, יא) מלמד לדעת הרד"ק שהיונה היא פתיה באשר אינה נזהרת מפני הרשת הפרושה לרגליה בְּבואה ללקוט גרגרים בשדה. אחרים הצביעו על תופעה שכיחה בקרב יוני השובך שאצלם הנקבות מתפתות אחר זכרים המושכים אותן לשובכיהם. ייתכן שלתופעה זו כִּיוון הושע בדימויו של שבט אפרים ליונה פותה, המתפתה על נקלה ובוגדת בבן זוגה (והנמשל קשור, כמובן, לבגידת העם באלוהיו).

בשיר "מאחורי השער", משירי הילדים היפים ביותר של ביאליק, פונה הנער, או המשורר המסתתר מאחורי גבו, אל היונה ("בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה"), המַנחָה אותו בדרך, ומתוודה על אי-יכולתו להבקיע את שערי הארץ:

ברי, לא גלי הים ולא הדגים האילמים שבמצולה, ישיבו על שאלותיו של ה"אני" הנבוך שיישאר מן הסתם ללא מענה עד עולם.

שיר ההקדשה הקצר לח"פ עשיר באִזכּורים של בעלי כנף (אגב שימוש במילים "דיה" ו"איה" בכפל המשמעות, ואגב אִזכּוּרה המרומז של היונה הפּוֹתָה. על בעלי-הכנף האסורים נכתב ב"תורת כוהנים": "וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף [...] אֶת-הַדָּאָה וְאֶת-הָאַיָּה לְמִינָהּ [...] וְאֵת, הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ" (ויקרא יא, יג-יט). המילים "לַמּוֹעֵד כָּעֵת חַיָּה", הרומזות לפריון (כבפרשת שרה וכבפרשת אלישע והאישה השונמית) רומזות גם לדברי הנביא המאשימים את העם בבוגדנות: "גַּם-חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת-עֵת בֹּאָנָה" (ירמיהו ח, ז). הדברים רומזים לא רק להיותה של ח"פ אישה זרה, האסורה במגע. הדברים האלה גם רומזים לח"פ שעֵת לכל חפץ – שעליה להתחתן באביב ימיה, ולא להתמהמה עד בוש.

המילים "לַמּוֹעֵד כָּעֵת חַיָּה" מרמזות גם הן בעקיפין לחסידה, מצד היותה סמל להבאתו של תינוק חדש שזה אך הגיח לאוויר העולם. ח"פ פירשה את המילים "לַמּוֹעֵד כָּעֵת חַיָּה / וְשַׁבְתָּ לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי חַיָּה / חֲמוּדָה כְּשֶׁהָיְתָה וִידִידָה וְרַעְיָה" שלא לפי כוונתן המקורית. היא בחרה להבין שהיא תהיה רעייתו של המשורר ואֵם ילדיו. ולא היא, ביאליק בסך-הכול לא כתב כאן אלא שעליה למצוא חתן, לִבנות את חייה ולהקים משפחה, אף איחל לה שלא תיאלץ להתבושש יתר על המידה.

שיר ההקדשה הטָטרמטרי הזה מזכיר עד מאוד שיר-ילדים ביאליקאי ידוע – "הפרפר לפרח" – שגם הוא שיר פרֵדה שנמסר לנמען רגע לפני המעוף. גם שירו של ביאליק "הפרפר לפרח" כתוב בטטרמטרים, וגם בו החריזה דומה, אלא שהחֶרֶז החוזר [AY] שבשיר הילדים הפך לחֶרֶז החוזר [AYA] המתאים לשם "חיה". גם בשיר ההקדשה לח"פ וגם בשיר הילדים מתוארת פרֵדה לאחר תקופה קצרה של מערכת יחסים סימביוטית, שנתבססה על סיוע הדדי, ולא על קשר משפחתי קבוע ומחייב:

הפרפר לפרח

כשם ששירו של ביאליק "הפרפר לפרח" הוא שיר של ברכת פריון (שורתו האחרונה מזכירה, בסגנון ילדותי וקל אמנם, את המסרים החידתיים הכלולים בברכת יעקב ליוסף; בראשית מט, כה-כו). גם שיר ההקדשה לח"פ הוא שיר ברכה, המברך אותה שתמצא בן זוג, תתחתן ותלד צאצאים.

מעניין להיווכח כי בשיר הילדים מברך הפרפר את הפרח לשלום רגע לפני צאתו למעוף: "שָׁלוֹם לְךָ, פֶּרַח, וּבְרָכָה בְּלִי דָי [...] וְעַפְתִּי כְּרֶגַע לָהָר וְלַגָּיְא"; וגם בשיר-ההקדשה שלפנינו מברך האני-הדובר לשלום את האישה לפני צאתו למעוף: "מָחָר אֹמַר לָךְ שָׁלוֹם, חַיָּה, / וְאָעוּף מִפֹּה עַל כַּנְפֵי דַּיָּה".

מאניה ביאליק, רעייתו של המשורר, סיפרה בספרון צנום פרי עטה, שכותרתו "פרקי זכרונות" (תל אביב: דביר, תשכ״ג 1963), שבעלה מעולם לא הציג את רגלו על כבשׁ מטוס.12 מדוע אפוא בחר ביאליק לתאר כאן את צאתו לדרך במונחים של מעוף על כנפי דיה? שמא ראה את עצמו בדמות הנשר שהביא ב"אגדת שלושה וארבעה" לנערה את בן-זוגה (או בדמות הציפור ב"בין נהר פרת" שנשלחה להביא את החתן לבת-זוגו, ולהווי ידוע ש"דוכיפת" בלשון המקורות הקדומים היא טווס-הבר גדול הממדים, ולא הציפור הקטנה הנושאת בימינו את השם "דוכיפת", שאין בכוחה להרכיב גבר על כנפיה)? שמא קיווה ביאליק שהוא ומכתבו ישמשו שליחי-מצווה, יפעלו את פעולתם ויביאו לצעירה הלונדונית את דודהּ-אוהבה מעֵבר לים?

את חידת האהבה תיאר ביאליק יותר מפעם אחת במונחיו של ספר משלי שהוליד את יצירתו "אגדת שלושה וארבעה": "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה". חידת האהבה העסיקה אותו כל ימיו, והוא נאלץ להודות כי לא מצא את הדרך לפתרון חידה זו. הוא האשים לא פעם את חינוכו היהודי, ההֶבּראיסטי, שסירס את יצריו, מנע ממנו את הנאות היצר, אף כבל אותם – כניסוחו של טשרניחובסקי – ב"רְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין".

צר לי לאכזב את קוראי המאמר, אך דומני שכל הראָיות מוכיחות שביאליק לא היה אותו "דון ז'ואן" שתואר לאחרונה בכל אתר על-ידי עיתונאים רודפי סנסציות, שסיפרו לקוראיהם את מה שביקשו הקוראים לשמוע, גם אם אין לסיפור שום זיקה לאמת המתגלה מן המסמכים הספרותיים והחוץ-ספרותיים. ואין להתפלא על המִמצאים ה"מאכזבים" הללו. לאמיתו של דבר, הביוגרפיות של הסופרים הגדולים באמת הן לא פעם ביוגרפיות אפרוריות למדיי של אנשים שבילו את רוב ימיהם ליד המכתבה, ועל כן ביוגרפיה של סופר גדול עדיף שתהא מונוגרפיה החושפת את הזיקה שבין החיים ליצירה.

חוקר ראוי לשמו הבוחר לִפנות אל הכּיווּן הביוגרפי, צריך לִבנות בית-מידות על-גבי מסד הנתונים שהקים, ובגמר המלאכה למלא את כתליו של בית זה בהמולת חיים. כדי לעשות כן, עליו להציב בעבודתו אלה מול אלה את היצירות המשַׁקפות את החיים, ואת החיים שהולידו את היצירות.

הערות: