האכזריות הגרמנית בעיני אלתרמן

פורסם: חדשות בן עזר, גליון 1695 ,08/11/2021

לקריאה בקובץ PDF ערוך להדפסה

האכזריוּת המבעיתה הגלומה באגדה העממית על "לורליי", פרי הדמיון הגרמני, מתבטאת תכופות ביצירתו המוקדמת של אלתרמן לסוגיהָ. אגדה זו, שהיינריך היינה כתב עליה את שירו הידוע "לורליי", שימשה כידוע רקע לבלדות עממיות רבות על נערה שהשליכה עצמה לתוך נהר הריין מחמת אהבה נכזבת, והפכה לבתולת ים היושבת על סלע באמצע הנהר, שם היא סורקת את שערה במסרק זהב עד עצם היום הזה.

לפי האגדה, דמותה ושירתה של נערה זו מסיחות את דעתם של הדייגים והספנים, עד שסירותיהם מתנפצות לרסיסים אל הסלע שעליו היא יושבת (בדומה לסירנות מן המיתולוגיה היוונית שבגלל שירתן המשכרת, המושכת את המאזין כבחבלי קסם, נטרפו יורדי-ים רבים – הם וספינותיהם):

בפעם הראשונה השתמש אלתרמן באגדת לורליי בסוף הפרק השני של שיר-העלומים הגנוז שלו "ניחוח אישה" משנת 1932 ("לַיְלָה – לוֹרֶלַיי, וּשְׁבִיל חָלָב – הָרֵין, / סַהַר מַעֲבִיר אֶת זֹהַב מַסְרְקוֹ..."), ובו האגדה מוצגת בסגנון רומנטי אפוף ערפל. לעומת זאת, בשיר הז'ורנליסטי "לורליי" (משירי "רגעים"), שאותו חיבר ב-1942 לפי מקצב שירו הנודע של היינריך היינה, קיבל המיתוס הגרמני תפנית חדה, בהתאם לאירועי השעה. כאן יושב ה"פיהרר" שחור השֵׂער על סלע באמצע הנהר ומסרק את שְׂערו הזהוב (רמז עבה כקורת בית-הבד לאיוולת ולצביעוּת שבאידֵאל "האדם העליון" ו"החיה הצהובה", שמצא את ביטויו בחוקי הגזע הנאציים שמיינו בני-אדם לפי צבעי שׂערם ועיניהם). איוולת זו הובילה למימרה הצינית של המחזאי הבריטי סמואל בקט שלפיה "השתייכות לגזע הארי פירושה להיות יפה תואר כמו גבלס, חטוב כמו גרינג וזהוב-שֵׂער כמו היטלר."

שנתיים לאחר פרסום שירו הז'ורנליסטי "לורליי", בשנת 1944, כתב אלתרמן את טורו "שחרורה של לורלי", ובו הפך את דמותה של בת-הים האגדית לורֶליי לדמות של קלגס גרמני המשליך לאש את ספר השירים של היינה ועוקר את מצבתו ממקומה. גם מקץ שנים רבות לא שכח אלתרמן את שירו של היינה "לורליי", שבּוֹ השתמש תכופות בטוריו ובשיריו הקלים.

אכן, הוא חזר והשתמש בשורות הפתיחה של שיר זה בפזמונו הידוע "זֶמר מפוחית", שנכתב בשנת 1965 לקראת המופע "שוּק המציאוֹת" (אך לא נכלל במופע זה בסופו של דבר). נוסח המקור ("Ich weiß nicht, was soll es bedeuten / Daß ich so traurig bin") – שבתרגומו של שלמה טנאי, הוא: "מַה יֵּשׁ לִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ / שֶׁכֹּה עָצוּב אֲנִי" – קיבל אצל אלתרמן תפנית קומית במקצת:

מוטיב האישה המפתה את המלח ומוטיב הזֶמר הארור ונעימתו המושכים את הגבר אל האבדון הם וריאנטים מרוככים ומחויכים של אלתרמן לסיפור העם הגרמני לורליי (via היינה) בפיו של מַלח או סַפָּן, הפוקד דרך-קבע את בתי היין והטברנות – יורד-ים שבכל נמל הוא מתפתה לאישה אחרת, אך כמֵהַּ לאישה אחת ויחידה שתצַפּה לו בנמל הבית.

* חמישה-עשר תרגומים של שיר זה מצויים באתר – https://mymilim.info/?p=3446